החדר התמלא נוצות. בטי תמיד חשבה שזה קורה רק בסרטים, במסיבות
פיג'מות מטופשות עם ריס ווית'רספון ודרו ברימור, אבל כריות אכן
ממולאות נוצות, ואלו האחרונות נוטות להתפזר בחדר כשהכרית מוטחת
פעם אחר פעם, לא בבלונדינית בתחתונים, אלא בקיר, ברהיטים
ובאגרופיה השלוחים של נערה זועמת וקטנת גוף בכתה י', בית-ספר
אלונים, נווה שאנן.
אבא של בטי הוא דוקטור לפיזיקה. אמה מתמטקאית. שניהם מרצים
בטכניון. יובל, אחיה הגדול, מסיים את התואר השני שלו בפיזיקת
גרעין, או משהו אחר עם קוואנטים ודוטיים.
בטי, לעומת זאת, מפסלת. בקליפות אורנים שיבשו ונשרו, באבני גיר
אסופיות שמצאה באתרי בניה, בחוטי נחושת, בפיסות בדיל, בפימו.
היא הייתה רוצה ללמוד בבצלאל, לפתוח גלריה ולגור בסטודיו-אמנים
זרוק אך בעל שיק בוהמי. אילנה-גור-סטייל.
תחת זאת היא לומדת פיזיקה.
בהתחלה הצליחה לשכנע את עצמה שזה חיוני, כי זה קשור לאיזון,
ושיווי משקל, ואיכות חומרים. מהר מאוד נתחוור לה שלא כך הוא.
מאז מקדישה בטי את ימיה ללימודים ואת לילותיה להדחקת הרצון
לצלוב את דמותו של ניוטון.
"אבל בתנועה הרמונית האומגה מסמל תדירות ולא זוויתיות!" קולו
הסגיר רמיזות של חוסר סבלנות.
-"אז מה זה הדאבליו?"
"זה האומגה!" חסל סדר רמיזות.
-"ומה זה ה-t?"
"לעזאזל!", יופי. שגם הוא יסבול. "זה הזמן!"
-"אז זה שווה שמונה, לא?"
"לא! תסתכלי פה! זה רק ב-t=0!"
"אתה בעצמך!" צעקה בטי-שווה-אפס ורצה לחדרה לחבוט בכריות.