הנפילה לא ארכה זמן רב.
המודעות הגיעה באיחור, ורק בחצי הדרך נגהה עליה ההבנה שהיא אכן
נופלת. ההמתנה על הסף, בקצה הקרש, כמו מנהיג מרי על ספינת
פיראטים, הייתה ארוכה. אפילו משעממת. ועכשיו, אף שכבר יצאה
לדרכה והכרישים כבר היו חגים להם בינות לגלים, משחרים לבשרה,
תפיסתה נותרה בעינה, במצב האדיש, הפלגמטי, של ההמתנה.
בחצי הדרך, הצרברום שלה טרח לשלב הילוך, והיא חשה באוויר סביבה
הולך ומאיץ, מתחכך בפניה החלקות. התחושה הייתה משכרת והיא
הרגישה את מרכז הכובד שלה מתערער. שיווי המשקל היה כלא היה, כח
המשיכה איבד מחשיבותו.
מצחיק, היא חשבה, וכבר שכחה מה.
האדמה התקרבה במהירות מסחררת, על-פיזיקלית ובלתי ניתנת
לכימות.
מכה.
היא נזרקה באוויר מכוח האלסטיות, מעלה, מטה, מכה נוספת.
גלגול רפה הצידה, וזה נגמר.

"תשע נקודה שמונה."