הם סגדו אותו, זאת ידע היטב. בליבו לעג להם, בעודם משליכים
עליו עלי ורדים ריחניים מיציעים גבוהים, כשהיה חוזר ממסעות
הכיבוש שלו, עיניו קרות וגופו מונח בכבדות על סוסו. שריון
המתכת שלו, שהגן על גופו מדקירות אויביו, היה מעוטר בדרקון
כחול. כחול כעיניו. הסוגדים היו מריעים לו, קוראים בשמו
ברחובות. זועקים לו שיביט בהם, שיעניק לילדיהם מיכולותיו
המופלאות. הוא היה נכנס בראש צבאו בשער הכבד של עיר הבירה
המבוצרת, שומרי הראש רחבי הגוף שלו עומדים סביבו, רמחהים
הארוכים מרחיקים ולפעמים פוצעים כל מי שהעז להתקרב יתר על
המידה. ליד הכניסה לארמון, במקום בו רחבת המלוכה הגדולה הפכה
למספר מדרגות רחבות, היה יורד מסוסו האבירי, מעיף מבט לעבר
סוגדיו ומנופף בידו. המחווה הפשוטה שלהבה אותם כל כך, שהיה
עליו לחנוק צחק שטני שאיים להשפך מפיו כמו סכר שנפרץ. הדלתות
למבואת הארמון היו נפתחות מאליהן, לפחות בעיני הסוגדים. הוא
היה נכנס, משליך את מעיל הפרווה הכבד אל אחד השומרים, ואת
שריונו נתן ביד שומר אחר, שהיה משתחווה ומעביר את השריון
לנפחיה, שם היו עומלים הנפחים לשחזר את השריון העקום ולעיתים
אף מבוקע של הוד מעלתו, ובעוד אור של שמש צהריים חודר דרך
חלונות צבעוניים שעיטרו את התקרה באולם הראשי, היה מתיישב על
כיסאו הגדול, עוצם את עיניו וקורס לתוך שינה ארוכה, אך טרופה,
שבמהלכה היה חולם על הזוועות שעבר במסעותיו. בסופה היה עייף
כמעט כמו בתחילתה. אחרי שהתעורר הייתה באה אליו. ידיה הנאמנות,
העדינות, הנטולות כל ידע של עבודת שדה או בית, היו נוגעות
בעורו השזוף, מלטפות, מרגיעות את השרירים הכואבים כמו במגע
קסם. בתוך אמבטיה לוהטת היה מוציא לתוכה את הכאב, הפחד והשינאה
שאסף בדרכים הארוכות, ואז, במיטה רחבה ורכה, היה נרדם
בזרועותיה. כשהתעורר, לאחר שינה נטולת חלומות, מרגיש כאילו
נולד מחדש, עדיין הייתה שם, עיניה הירוקות פקוחות, מביטות בו,
שומרות עליו טוב אף מצבא שלם של חיילים אמיצים ומיומנים. שפתיה
היו נושקות לשפתיו, מעלות על פניו חיוך אביב ראשון לאחר חודשי
חורף ארוכים. מרחוק יכל עדיין לשמוע את הסוגדים. הם עדיין קראו
לו, צעקו את שמו. התחננו שיצא, רק כדי לראות את פני גיבורם, את
מלכם. את דבריו, כך ידע, היו עושים ללא ספק או דופי. נאמנותם
וחייהם היו שייכים לו. בתמורה הכאיב לאויביהם, הקנה להם גאווה
ועליונות. הוא היה יוצא, רק בשביל להזכר מדוע הוא שונא אותם כל
כך. מדוע תחושת הבוז והסלידה אליהם עמוקה כל כך בליבו. איש לא
ידע את תחושותיו. ליבו היה סגור ושמר על סודותיו עמוק בפנים.
הוא היה מביט בהם. בעיניו נראו כמו איש אחד, גדול, חסר צורה או
דעה. כל שעשו הוא לסגוד אותו, וככל שסגדו אותו יותר, כך גברה
סלידתו. |