גשם זלעפות הקדיר את השמיים, שערי הבית נפתחו בחריקה רועשת,
מצהירים בקולם את גילו הזקן של הבית.
היא הידקה לגופה את גלימתה השחורה, מנסה להימלט מהקור בתוך
המעטה הדק.
הביטה אחורה בפחד, לראות אם לא רואים אותה הולכת, הערפל הסמיך
והכבד כבר כיסה את הבית, והסתיר כל עדות לכך שברחה.
השיער העדין שלה, נפרע בגסות ברוח ועף על פניה, בעודה מגששת
בחשכה את דרכה... אליו.
היא פלטה אנחה מיוסרת לאוויר הקפוא סביבה, והתחילה לרוץ כששולי
שמלתה משתפשפים על האדמה, ונותרים בלויים ומזוהמים.
באור החיוור של הירח, ששולח קרניו דרך הערפל, היא המשיכה לזרז
צעדיה, לאן שבעיני הוריה נראה טמא, רע וכפירה.
המחשבה הזאת זעזעה אותה, מוסיפה לצמרמורות שעברו על גופה
בתדיר.

בעודה כמעט על סף אפיסת כוחות, החלה לראות במרחק את אורות
הטירה מתקרבים.
עיניה הכבויות והעצובות החלו לנצנץ בברק מחודש, בידיעה שהיא
מתקרבת אליו.
היא החלה לטפס במדרגות התלולות לפתח הטירה, מנסה לשמור על
שיווי משקל במדרגות החלקלקות והעבשות, ופתחה את דלת הברזל
הכבדה, בלחיצה נכונה בפינה... היא כבר ידעה את שיטה.
היא צעדה אל תוך אולם גדול בצמוד לטרקלין, והחלה קוראת בשמו.
תמיד פחדה מהבית הזה.
ענן עשן לפתע הופיע מלווה בצלילים עדינים ואתם גם הוא.
היא חייכה אליו באהבה, מעבירה את ידה על שיערו הארוך, הכהה,
בעוד הוא מצמיד אותה אליו לנשיקה בשפתיים קפואות מהקור.

את שאר הלילה הם בילו בנעימים, בעיקר בשיחות על הוריה.
אף נושא אפל וכואב זה, לא יכל להעיב על אהבתם הטהורה, על השמחה
הפשוטה שלה רק להיות ביחד.
הם שנאו אותו, ואסרו עליה להיפגש עמו, בעיניהם היה הוא רק מכשף
כופר ומזוהם, שיקלקל את ביתם הענוגה.
היא אומנם ידעה שמעבר לכפירה קיים עניין השליטה, הם שנאו את
העובדה שלא יכלו להחליט עבורה בעיקר מאז שסירבה ל"איש האמונה"
שלהם.
היא נועדה לגדולות, טענו, נערה ממעמדה ויופייה לא יכולה
להתערבב עם הטמאה הזאת, כיוון שמעל הכל האמינו שאין זו אהבה
אמיתית.
הם נרדמו מחובקים אל מול האח, מכורבלים באושרם הסמוי.

בקרני השמש הראשונות שהחלו לעלות מבין ענני הגשם, היא קמה
מבוהלת מהסיוטים שחלמה בלילה.
לא זכרה מהם דבר מלבד קול ינשוף, תינוק בוכה וצחק מרושע, מלווה
בלחישות שקטות והרסניות... ולהבות... המון אש!
היא הבינה שזאת אזהרה בשבילה.
נישקה את אהובה הישן על מצחו ועזבה בחופזה את הטירה החשוכה,
מותירה ורד שחור- אדום, טרי ליד מיטתו.
ורדים כאלה גדלו רק בגינתו, הם היו בעלי עלי כותרת מעורבים
שחור ואדום, זאת בעזרת מאגיה קלה.
הוא יצר אותם כאות לאהבתם, שריחה כורד, עוצמתם ואהבתם אדומה,
והשחור סימל את הצבע האהוב על שניהם, הצבע שבו אפשר להיבלע
הרחק מהכל.

היא יצאה והחלה לרוץ לביתה, בטרם הוריה יתעוררו.
נכנסה מתנשפת ומותשת על קצוות אצבעותיה לחדרה, התיישבה בחשכת
החדר מאובנת מקור, מתבוננת בהבל פיה הקפוא באוויר.
ברגע שהניחה את ראשה על הכר, הופיע מעגל להבות באמצע החדר.
לאורו ראתה את הוריה ו"איש האמונה" שלהם מסתכלים עליה באכזבה,
כעס ודאגה.
הם החלו ללחוש תפילות משונות שלא זיהתה.
בעוד הם מלחשים, הצמרמורות שעוברות בגופה מתחזקות והופכות
לכבלים.
היא איננה יכולה לזוז עוד... או לזעוק לעזרה.
הביטה בפניהם הקפואות והמרוכזות, וידעה שסופה קרב...