מגיל חמש אהבתי לשחק עם כדורים לזרוק אותם ולתפוס למעלה ולמטה.
הייתי עושה כל מיני פעלולים וככול שהתבגרתי נוספו עוד ועוד
כדורים. בתור בן זקונים היו לי שלושה אחים גדולים בהרבה שתמיד
התקדמו בחיים שלהם ובאיזה שהו שלב גם סבתא שבאה לגור איתנו.
מצב הידרדר עם השנים ונוספו לה אביזרים חדשים כמו כיסה גלגלים
מחזיק תרופות ולבסוף מיתה יומית בה בילתה את רוב שעותיה.

אבא ואימא תמיד היו עסוקים כדי לשים לב לכדורים שלי וכל מה
שכיבלתי מהם היה "יופי" או "לך תראה את זה לאחים שלך חמוד". גם
האחים לא נהגו לתת קרדיט בבית המקסימום היה "אוף מפה אתה לא
רואה שאני עסוק עכשיו". היחידה שנתנה פידבק בביתי הייתה סבתא
שאיבדה את הקול שלה כשסבא מת. היא נהגה למכו כפיים עם חיוך
מוזר בצורה של פני פוקר, והכפיים היו תמיד בקצב אחיד אבל אני
נהנתי מזה וכשהתבגרתי עברתי לעשות את כל המופעים שלי שם, ויותר
את כל החזרות שלי שם. בחדר הקטן והמסריח ביותר בבית. אבל לי זה
לא הפריע. אני הייתי שם רוב היום עם הכפיים.

יום אחד כשחזרתי מבית-הספר הוצאתי את הכדורים מהתיק שלי ורצתי
לסבתא וכמו תמיד סבתא הייתה על המיטה ערה. סבתא תראי אמרתי
והתחלתי עם ארבה כדורים והיא מייד מכה כפיים בקצב הנורמלי. היה
קשה אבל כשה השתלתי על ארבה אז הקפצתי עם הרגל כדור חמישי אבל
אחד נפל לרצפה וסבתא עדיין עם הכפיים ממשיכה. ניסיון נוסף
הקפצתי עוד כדור. רגע, שיווי משקל, רגע, רגע. הו הסתדרתי,
חמישה כדורים. וסבתא עם אותו קצב ממשיכה אז הצצתי לרגע והנה
עדיין פני הפוקר בוהים בי. אין חיוך, אין הנאה, אבל לי, לי
הכפיים זה מספיק. אז המשכתי לנסות, אולי יתמזל מזלי ואני יצילך
עם הכדור השישי? הרגל אוחזת בכדור הכדור אף למעלה ועכשיו רק
צריך לתפוס אותו. תפסתי ומייד זרקתי והצלחתי. לכך לי כמה מכיות
כפיים כדי להבין שהצלחתי ואז מרוב התרגשות התחלתי לצרוך:
"הצלחתי הצלחתי. סוף סוף הצלחתי, שישה כדורים, אני אלוף".
וחזרתי על הארבה משפטים האלה עוד פעם ועוד פעם עם הכדורים
האפים מול עיניי אבל משהו לא היה בסדר לאט לאט נרגעתי. והבנתי
מה לא היה בסדר. נגמרו הכפיים. הסתכלתי על סבתא והיא הייתה שם
מחבקת את הלב כדי להראות כמה היא גהה בי. היא לא זזה. רק שכבה
שם עם ידים על הלב.

הרופאים אומרים שהיא מתה בגלל שהיא שככה לקחת את התרופות אבל
אני יודע את הסיבה האמיתית. היא כל כך התרגשה מזה שהצלחתי או
שאולי כל זה היא סימן? להפסיק לשחק עם כדורים ולקחת את החיים
לידיים?