נניח שעכשיו הייתי רוצה פשוט לקום וללכת. אני לא באמת רוצה
לקום וללכת, אבל בואו נגיד שכן. בואו נגיד שאני אחליט לנסוע
לים. אני אף פעם לא נוסעת לים, אבל בואו נגיד לרגע שאני כן,
סתם בשביל הסיפור. ונגיד ששם בים אני נכנסת למים, ואני שונאת
להכנס למים, אבל אתם יודעים. ונגיד שבזמן שאני שוחה ניגש אלי
איזה בחור אחד ומתחיל לדבר איתי. והרי בחורים אף פעם לא ניגשים
אלי ומתחילים לדבר איתי, אבל ככה - בשביל הפנטאזיה, בואו נעשה
כאילו כן. ונגיד שהוא גם חמוד, זה לא בעיה - יש הרבה בחורים
חמודים. הם פשוט לא ניגשים אלי ומתחילים לדבר איתי. גם
המכוערים לא מתחילים לדבר איתי, אבל לא משנה, כי זה הכל בנגיד.
אז נגיד שהבחור החמוד הזה מתחיל לדבר איתי, ואנחנו שנינו
יוצאים מהמים, ואני רואה את הגוף המהמם שלו, והוא רואה אותי
בביקיני (אין לי ביקיני, כי אני שונאת ללכת לים, אבל נגיד
שקניתי באותו היום בדיוק ביקיני, במיוחד בשביל ללכת לים)
ומתלהב (והוא לא, כי יש סיבה טובה מאוד שאין לי ביקיני ואני לא
הולכת לים), ושואל אותי אם בא לי ללכת לשתות קפה. נניח שאני
מסכימה, למרות שאני לא אוהבת קפה, אבל אם בחור חמוד עם גוף
מהמם היה מתלהב ממני ומזמין אותי לקפה - נראה לכם שאני לא
אסכים? בטח שכן. אז אני מסכימה, והוא מציע שנלך כל אחד לבית
שלו בהתאמה ונחליף בגדים, והוא יבוא לאסוף אותי בשמונה (ונגיד
גם שאני נותנת לו את הטלפון שלי ואת הכתובת, למרות שאני לא
נוהגת לתת את הטלפון שלי ואת הכתובת לזרים, כי זה מסוכן).
ונגיד שבשמונה הוא באמת בא לאסוף אותי, ואפילו מקדים קצת.
ונגיד שבגלל שלא ציפיתי שהוא באמת יבוא, אני לא לבושה. זאת
אומרת, אני לבושה, כלומר, אני לא ערומה או משהו, פשוט סתם -
ככה, זרוק עלי משהו כזה. ונגיד שאני נורא נבהלת כשהוא בא,
למרות שבדרך-כלל אני מאוד רגועה, אבל בכל זאת - לא כל יום
מתחיל איתי בחור חמוד עם גוף מהמם בים ומבטיח שיבוא לאסוף אותי
ובאמת מגיע בסוף, אז נגיד שאני נבהלת, והוא מחכה לי איזה רבע
שעה למטה, עד שבסוף אני מזמינה אותו לעלות כדי שיחכה בסלון
בזמן שאני מתלבשת, כי בכל זאת לא נעים. ונגיד שהוא מסכים,
ועולה אלי הביתה (עולה. קומה ראשונה, זה לא ממש הרבה לעלות),
ויושב לי בספה, ונגיד שכשאני יוצאת אני מגלה שהוא לא רק חמוד,
ושיש לו גוף מהמם, ושיש לו טעם נפלא בבגדים (לעומת הטעם העלוב
שלי), אלא אפילו שהוא אינטלקטואל, וכשאני יוצאת מהחדר הוא צופה
בערוץ 8 בטלוויזיה, אפילו שמוסף הספורט פתוח לו מול הפנים על
השולחן (למרות שאני בכלל לא קוראת את הספורט - אני פשוט משתמשת
במוסף הזה במקום תחתית לספלים וצלחות כשאני אוכלת מול
הטלוויזיה).
אז נגיד שעשינו את כל זה, ונגיד שהוא אומר לי שאני נראית נפלא,
אפילו שאני יודעת שהוא משקר, ואפילו מנשק לי את הלחי
בג'נטלמניות כזאת, ונגיד שאני לא נמסה לו ישר בידיים ומאפשרת
לו לבעול אותי בפראות, אלא שאנחנו ממש יוצאים מהבית ונוסעים
לבית קפה, מה שלא סביר במיוחד. אז נגיד שמצאנו בית קפה, ונגיד,
מה שבכלל לא בלתי-סביר, שהוא לא מוצא חניה קרובה, ואנחנו
צריכים ללכת איזה עשר דקות לפני שאנחנו מגיעים לשם, ומחכים עוד
רבע שעה עד שמתפנה מקום, אפילו שאני אף-פעם לא מחכה למקום בבתי
קפה, כי בסופו של דבר יש המון כאלו, ואם במקום אחד אין מקומות
פנוים, אז במקום הבא יהיה, אבל הוא מתעקש להשאר פה, כי הוא
חושב שזה מקום מצוין. ונגיד שבסוף אנחנו נכנסים ומקבלים שולחן
קטן ומאוד רומנטי, ונגיד שכל הזמן הוא מחזיק לי את היד על
השולחן ומסתכל עלי בעיניים נוצצות. ונגיד אפילו שבאיזשהו שלב
הוא קורא למלצר ולוחש לו משהו, ואחרי שתי דקות, המלצר חוזר
ונותן לו ורד, ואז הוא נותן לי אותו, ואת כל זה אני אומרת
למרות שאני יודעת שאין דברים כאלה ואף מלצר לא יהיה מוכן לעשות
דבר כזה אלא אם נותנים לו טיפ של מיליון דולר, וגם אז הוא יעשה
פרצוף, אבל נגיד שזה קורה, כאילו אנחנו בסרט או משהו. ונגיד
שכל הפגישה הוא מצליח להצחיק אותי, אבל לא בצורה של להשפך על
הרצפה ולירוק לכל עבר מרוב צחוק, אלא צחוק לבבי כזה, קטן
ונעים, וזה למרות שכשאני צוחקת אני בדרך כלל מאבדת שליטה
ומתפרעת לכל עבר וזה ממש כל דבר מלבד נעים, אבל נניח שהוא כזה
נפלא שאפילו את זה הוא מצליח לעשות. ונניח שהוא גם משלם עלי
(ונניח גם שלא אכלתי כמו חזירה, כמו שאני בדרך-כלל עושה),
ואנחנו יוצאים ביחד והוא מסיע אותי חזרה הביתה, ונניח שאני
מעזה להציע לו לעלות אלי הביתה לקפה, אפילו שאני לא עושה את זה
אף-פעם, וחוץ מזה, זה די מטומטם להזמין מישהו אלי לבית לנס קפה
מגעיל אחרי שבדיוק עכשיו שתינו קפה מצוין בבית קפה יוקרתי,
ונגיד אפילו שהוא מעיר לי על זה בצחוק, ולמרות הבושה אני
מתגברת ומזמינה אותו לעלות אלי בכל זאת.
ונגיד שהוא עולה אלי ואנחנו יושבים ביחד ורואים טלוויזיה
ומדברים, ובשלב כלשהו הוא קם לזוז ואני אומרת לו שהוא נראה
עייף, ושואלת אותו אם לא עדיף שהוא ישאר לישון פה כמה שעות
לפני שהוא יוצא. ואני אומרת נגיד, למרות שאין סיכוי שאני אעשה
דבר כזה, כי זה מאוד זנותי, וחוץ מזה, גם לא יהיה לי אומץ.
ונגיד שהוא מסרב בנימוס, ואני מתעקשת, ובסוף הוא מסכים. ונגיד
שאני מציעה לו את הספה בסלון, ואנחנו שנינו הולכים לישון.
ונניח שבאמצע הלילה הוא נכנס לחדר שלי, ושואל אם זה ממש יפריע
לי אם הוא ישן פה, בגלל שהספה ממש ממש לא נוחה, ונגיד שאני
ארשה לו, כי הספה בסלון באמת לא נוחה, ואם הוא היה כזה ג'נטלמן
עד עכשיו, קשה לי להאמין שפתאום הוא ינסה משהו לא יפה. ושוב -
אין סיכוי שאני אעשה את זה באמת, זה סתם, ככה, בשביל הסיפור.
ונניח ששם במיטה הוא מתחיל ללטף לי את השיער, ואני מסתובבת
אליו ונתחיל להתמזמז קצת, ונגיד שבסוף אפילו נשכב, ושיהיה ברור
- אני לא לא לא לא! שוכבת עם גברים בפגישה הראשונה, כי אני לא
בחורה כזאת בכלל, אבל נגיד שהוא כזה אדם נפלא וכזה פרינס
צ'ארמינג שאני מסכימה, אבל אפילו בכאילו אנחנו משתמשים
בקונדום, כי אני לא רוצה להתרגל לפנטז על זה בלי ואז כשיבוא
הרגע והפנטאזיה תתממש אני לא ארצה להשתמש בו, שזה כבר יכול
להיות מסוכן. אז זהו - ששכבנו, עם קונדום, והוא נשאר עד הבוקר,
ואפילו התעורר לפני והכין לי ארוחת בוקר (נגיד שהיום יום שישי,
אז מחר יום שבת, ואני יודעת שהיום יום שני, אז מה?), והכל היה
מושלם כמו בסדרה אמריקאית טיפוסית חצי דקה לפני הקרדיטים.
ונגיד גם שהמשכנו לצאת במשך שנה וחצי, ובסוף הוא הציע לי
נישואין, והתחתנו. ונגיד גם שנולדו לנו שני בנים, אפילו שאני
באמת רוצה לפחות בת אחת, ושהפסקנו אז כי הוא חושב ששני ילדים
זה מספיק, למרות שאני רציתי עוד שניים שלושה, לא שאני מבינה
למה, ונגיד שאפילו רבנו על זה קצת, אבל בסוף התפשרנו על עוד
ילד אחד. אז נגיד שיש לנו שני ילדים שקוראים להם, נגיד, תומר
ויואב, והם בני, נניח, 9 ו6-. ונגיד שאני בהריון עם הבת שכל-כך
רציתי, ושעדיין לא החלטנו על שם בשבילה, כי אני רוצה מיכל והוא
רוצה משהו יותר מקורי, כמו קשת, נניח, שזה שם יפה, אבל זאת הבת
שאני רציתי, בסופו של דבר, ותמיד רציתי שלבת שלי יקראו מיכל,
כי זה שם מאוד יפה, לדעתי. או מיכל או מאיה. אז נניח שאני
בהריון עם מיכל או מאיה או קשת, ונניח שבאיזה יום אחד, הוא
יוצא למילואים בדרום, ונניח שארבע שעות אחרי שהוא יוצא
למילואים, מתקשרים אלי מהמשטרה ומודיעים לי שהרכב שלו התנגש
במשאית בכביש הערבה והוא נהרג, ונניח שאני יודעת שזה בגלל שכל
הלילה לא נתתי לו לישון כי רציתי להפרד ממנו כמו שצריך, למרות
שבמציאות יש לי מודעות מאוד גבוהה לכל הקטע הזה של בטיחות
בדרכים ושינה סבירה לפני נהיגה, כי הייתי נהגת בצבא. ונניח
שמבקשים ממני לבוא ולזהות את הגופה, ונניח שאני מגיעה
לאבו-כביר, ומסתכלת על הגופה וזה בכלל לא הוא, ומתחילה לבכות
שהם סתם הביאו אותי לשם, ונגיד שאז מסתבר שהם בכלל הראו לי את
הטרמפיסט שהיה איתו באוטו ולא אותו, ואז מביאים את הגופה שלו
ואני מתחילה לבכות עוד יותר חזק, והם מזריקים לי איזה סם כלשהו
כדי שאני ארגע, למרות שכמו שכבר אמרתי, אני אדם די רגוע ושקול
בדרך כלל, אבל אפילו אני עשויה להכנס להיסטריה במצב כזה. ונגיד
ששכחתי להגיד להם שאני בהריון, ושבגלל הסם הזה אני עושה הפלה,
כי מודיעים לי שקשת (מה, עכשיו אחרי שהוא נפטר אני לא אקרא לה
כמו שהוא רצה?) נדפקה לגמרי והיא תצא מעוותת לחלוטין. ונגיד
שאני צריכה לקבור אותו, ואני באה להלוויה עם תומר ועם יואב,
עוד לפני ההפלה, ואפילו לפני שאני יודעת שקשת נדפקה לגמרי,
ושאני מבטיחה לו שם שאני אגדל אותה לתפארת, ורק אחרי זה מגלה
שאני לא יכולה לקיים את ההבטחה שלי.
ונגיד שמגודל הטראומה, אני מתחילה לחפש לי מישהו שיחליף אותו,
ואז מוצאת איזה שמוק מגעיל אחד שמכה אותי ואת הילדים, ונגיד
שבסוף בסוף אני גומרת במוסד לנשים מוכות, אז תגידו לי אתם - לא
היה עדיף אם פשוט הייתי נשארת בבית?