אף פעם לא פגשתי את סבתא זיכרונה. אמא הייתה מספרת עליה הרבה.
כל פעם שהייתה מכינה לנו איזה מאכל חדש הייתה מספרת לנו איך
סבתא זיכרונה למדה אותה לעשות אותו. ואם זה היה סתם מתכון שהיא
מצאה בעיתון, היא הייתה מספרת איך סבתא זיכרונה הייתה יכולה
לבשל הכל, ושמה שכתוב בעיתון זה כלום לעומת מה שהיא הכינה,
וכמה חבל לה שאנחנו לא יכולים לטעום את המאכלים של סבתא
זיכרונה.
אנחנו זה אני ויואב, אחי הקטן. סבתא זיכרונה הייתה ניצולת
שואה, ובבוידעם שלנו היו כל מיני דברים שהיא שמרה מאז, בשביל
הדורות הבאים, שזה אנחנו, אני ויואב, והילדים שלנו. אפילו שזה
נראה עוד נורא הרבה זמן, כשיהיו לנו ילדים, ואני בכלל לא יודע
אם כל הסחבות האלה יחזיקו מעמד כל כך הרבה זמן. הרי הבגדים שלי
- שאני מקבל אותם חדשים לגמרי, נקרעים ונהרסים אחרי פחות משנה
אחת. אמא שלי תמיד מתרגזת בגלל זה. היא רוצה שאני אשמור על
הבגדים שלי, כדי שאוכל להעביר אותם ליואב, כשהוא יגדל קצת. אז
אם אני לא מצליח לשמור על הבגדים שלי בשביל אחי שקטן ממני
בשלוש שנים, איך נצליח לשמור על הסחבות של סבתא זיכרונה עד
שיגיעו הילדים שלי?
פעם אחת, כשאמא ואבא לא היו בבית, לקחתי סולם ופנס, ועליתי
לבוידעם כדי לראות את הבגדים של סבתא. לפני זה ראיתי אותם רק
פעם אחת, ולרגע, כשאמא הוציאה אותם כדי לוודא שאין שם עש שיאכל
את הבגדים. היו שם כמה חולצות קרועות, דקות, ושתי שמלות
מלוכלכות ומלאות בכל כך הרבה חורים, שלא הבנתי מה ההבדל בין
ללבוש אותם ללא ללבוש כלום. והיה שם מגן דוד צהוב - אני יודע
איך קוראים לזה! קוראים לזה טלאי! - וכתוב על זה "יהודי"
בגרמנית, כי הגרמנים לא אהבו יהודים, אז כדי שלא יתבלבלו ויהיו
נחמדים לאחד מהם - כל היהודים היו צריכים ללבוש תלאי כזה על
הבגד. שזה בערך כמו מה שעשינו לצביקה מהכיתה שלי שהוא סתם ילד
מעצבן, ובגלל זה הדבקנו לו שלט על הגב שכתוב עליו "אני חמור",
וכולם צחקו עליו כשהוא עבר במסדרון. רק כשהמורה יעל עברה שם
היא ראתה את זה והורידה לו את השלט מהגב, ונורא כעסה. היא אמרה
לנו שאנחנו צריכים להתבייש ושמי שכתב והדביק את השלט צריך
להודות בזה.
פעם ראיתי סרט על השואה, והראו שם כמה ילדים יהודים רזים כאלה,
עם בגדים קרועים אפילו יותר משלי ועם תלאים צהובים מקדימה.
ואיזה גרמני אחד עם רובה צעק עליהם שהוא יודע שאחד מהם גנב קצת
לחם, ואמר שמי שעשה את זה חייב להודות ולצעוד צעד אחד קדימה.
בסוף ילד אחד קטן צעד קדימה עם הידיים למעלה, וראו אותו לועס
את הלחם מהר ומנסה לבלוע. ואז הגרמני הרים את הרובה שלו, ואיך
שהילד פוקח את העיניים ככה, כשהוא מבין פתאום מה עומד לקרות,
הגרמני ירה בו. אמא אף פעם לא מרשה לי לראות סרטים עם אלימות
ודם, בגלל שהיא אומרת שאני לא יכול להבדיל בין חיים למציאות,
ושמה שרואים בסרטים זה לא אמיתי, ובגלל זה מסוכן בשבילי. אבל
את הסרט הזה היא הרשתה לי לראות, כי הוא קרה באמת, אז שמחתי.
אז פחדתי ללכת קדימה. זאת אומרת, ידעתי שהיא לא תירה בי או
משהו, כי בכלל לא היה לה רובה, אבל ידעתי שכשאומרים דבר כזה,
זה לא יכול להיות טוב. בסוף שי הלך קדימה. שי הוא זה שכתב את
השלט, אבל אני הדבקתי אותו. אני עדיין לא יודע לכתוב יפה
כל-כך, ואף אחד לא היה מבין מה כתוב. אז שי היה צריך לשבת לבד
בפינה, וכל ההפסקה הוא היה בחדר המורים עם יעל. אבל זה לא היה
ממש עונש, כי אחר כך כולנו ישבנו ביחד והוא סיפר לנו את כל
הדברים שהוא שמע שם בחדר המורים - כל מה שהמורה נאווה אמרה על
אלדד, שהוא כזה מופרע ולא יכול לשבת בשקט. יום אחרי זה כולנו
ניסינו להכנס לחדר המורים, כדי לשמוע את המורות מרכלות. חשבנו
שזה נורא מצחיק, ושי בכלל לא כעס עלי שהוא היה צריך להיות
בעונש ואני לא אמרתי כלום.
על סבא אני לא יודע כלום, אמא אף פעם לא דיברה עליו - רק על
סבתא זכרונה. אני אפילו לא יודע מה השם שלו. חשבתי שזה די
מוזר, אבל אמא אמרה שסבא נפטר כשהיא הייתה ממש ממש קטנה, והיא
בכלל לא זוכרת אותו. שזה מאוד מוזר - להיות בלי אבא. איפה שכל
הסחבות של סבתא, יש גם כל מיני תמונות שלה ושל סבא, תמונות
בשחור לבן. לקחתי משם כמה תמונות, ולפעמים אני מסתכל עליהן
ומנסה לחשוב איזה צבעים היו שם באמת. המכנסיים של סבא הן בטח
כחולות, כי הן נראות כמו מכנסיים שכחול יתאים להם, והשמלה של
סבתא אדומה. אמא נורא אוהבת שמלות אדומות, והיא בטח למדה את זה
מסבתא, כמו שאני נורא אוהב ללכת בלי חולצה בכלל, כמו אבא שלי.
והפרחים מאחורה הם צהובים, כי פרחים צהובים הם הכי יפים. חוץ
מחרציות. חרציות משעממות אותי נורא. זה לא באמת פרח - חרציות,
הן בכלל לא יפות. סתם, חרציות כאלה. אז הפרחים מאחורה הם
צהובים, אבל לא חרציות. אולי ורדים. קשה לראות. אולי אלה בכלל
פרחים שאני לא מכיר - פרחים מאירופה, שזה איפה שסבא וסבתא היו,
ואיפה שהייתה השואה.
ואולי בכלל אירופה היא בשחור לבן. אמא אומרת שכל הזמן יורד שם
שלג לבן, והשמיים תמיד שחורים. ורק התלאי היה צהוב. כמו
הפרחים. מעניין אם הגרמנים גם לא אהבו פרחים צהובים. כי אם הם
לא אהבו פרחים צהובים - אז הם באמת מוזרים.
ניסיתי לדמיין איך זה לחיות בשחור ולבן וצהוב. זה נראה כאילו
יש שמש באמצע הלילה, כי השמיים היו שחורים, אבל באמצע שלהם
הייתה שמש צהובה, והאדמה הייתה כולה מכוסה שלג לבן, והדגל שלנו
היה רק לבן - כי לא היה כחול בשביל הפסים והמגן דוד בפנים. אני
שונא מגן דודים, אני אף-פעם לא מצליח לצייר אותם יפה. מיכל,
שיושבת לידי בכיתה, ראתה אותי מנסה לצייר דגל ביום העצמאות
ואמרה לי "לא, לא ככה, נו, זה נורא קל! אתה עושה משולש אחד
ישר, ומשולש אחד הפוך, ככה שכל הצ'ופצ'יקים יהיו באותו גודל.
כולם מצליחים לצייר מגן דוד! זה הדבר הכי קל בעולם!"
אבל לי תמיד יצא שהקו של משולש אחד היה בדיוק על הצ'ופצ'יק של
משולש אחר, ויצא לי מגן דוד עם חמישה צ'ופצ'יקים וקו ארוך
למעלה, בלי שום צ'ופצ'יק. לי לא היה קל לצייר מגן דודים. לי
היה קל לצייר מטוסים - כאלה של חיל האוויר, שמפגיזים כל מיני
טנקים של הערבים - אף-שששריים, ואף-חמששריים. פעם אחת המורה
יעל ראתה אותי מצייר אף-שששרה אחד, ואז היא ליטפה לי את הראש
ואמרה לי שזה מאוד יפה ושאני מאוד מוכשר, שזה אומר שאני יודע
לצייר אף-שששריים מאוד יפה, אז נורא שמחתי. ואז היא הלכה, ואני
המשכתי לצייר, כדי שהציור יהיה עוד יותר יפה. בסוף השיעור באתי
ליעל והראיתי לה את הציור - הוספתי לו כל מיני ערבים עם כאפיות
והרבה דם נוזל מהם, אחרי שהאף-שששרה פגע להם בטנק והם כולם
מתים עכשיו. בהתחלה היא חייכה ושאלה אותי מה זה ומה זה, אז
אמרתי לה - "זה אף-שששרה, וזה ערבי מת עם כאפייה והרבה דם
שיוצא לו מהעורק של הצוואר, כי שם פגע בו רסיס מהטנק שהתפוצץ".
יעל עשתה פתאום פרצוף רציני, וכשכולם התחילו לצאת להפסקה, היא
ביקשה ממני להשאר קצת. היא כתבה משהו על נייר, קיפלה אותו יפה
יפה ואז אמרה לי לתת את זה לאמא שלי עוד היום, שזה אומר איך
שאני מגיע הביתה. בדרך הביתה חשבתי מה יכול להיות כתוב שם.
ניסיתי לקרוא, אבל היה לה כתב עגול כזה, של גדולים, ואני ידעתי
לקרוא רק כתב מרובע של ספרים.
ראיתי פעם בטלוויזיה תוכנית על מישהו שצייר ציורים, והראו אותם
במוזיאון, שזה כזה אולם גדול עם הרבה תמונות ופסלים, ואנשים
שילמו הרבה כסף בשביל התמונות שלו שהוצגו בתערוכה. אז חשבתי
שאולי יעל מציעה לאמא שתעשה תערוכה של התמונות שלי בשביל
שנמכור אותן ונעשה הרבה כסף.
בערב שכבתי במיטה והסתכלתי על התמונה של סבא וסבתא זיכרונה
שגנבתי מהבוידעם והחבאתי מתחת למזרון, ופתאום נכנסה אמא שלי,
וראתה אותי עם התמונה. היא ניגשה אלי, ולקחה לי אותה מהידיים.
הייתה לה הבעה כזאת על הפרצוף, שלא ידעתי אם אני צריך לברוח,
או להביא לה טישיו. אני צבעתי את התמונה, כמו שחשבתי שזה צריך
להיות - השער של סבתא זיכרונה צהוב, והשיער של סבא חום,
והמכנסיים שלו כחולים, והשמלה שלה אדומה, והפרחים מאחורה
בצהוב.
הייתי צריך לברוח. אמא התחילה לצעוק עלי שאין לי כבוד לאנשים
מתים ושאני לא מבין בכלל מה זה חיים ומוות, ושצריך לאשפז אותי
בבית חולים לחולי נפש, שזה אנשים שהם קצת טרלללה. היא אמרה שגם
יעל חושבת ככה, ולא האמנתי לה. היא אמרה שיעל חושבת שאני צריך
לדבר עם פסיכולוג, שזה אדם שלוקח אנשים פסיכים והופך אותם
לווגים. אני לא יודע מה זה וגים, אבל זה מה ששי אמר פעם -
פסיכולוג זה אומר פסיכי-ל-וג, כלומר, מפסיכי לווג. היינו
צוחקים על צביקה שהוא לא ווג. אבל אני? אני ווג לגמרי, אני
בכלל לא פסיכי.
אמרתי לאמא שאני יודע טוב מאוד מה זה חיים ומה זה מוות,
ושדווקא כן יש לי כבוד למתים, ובגלל זה לא רציתי שהם יהיו
בשחור לבן. היא אמרה שהיא רוצה לתת לי סטירה, אבל היא לא נתנה,
היא רק יצאה מהחדר וסגרה את הדלת ונעלה אותה. למחרת בבוקר היא
פתחה אותה, וראתה איך קשקשתי על כל הקירות כדי להרגיז אותה.
ואז שלחו אותי לפסיכולוג.
הפסיכולוג שאל אותי מה הזכרון הכי ישן שלו. אז סיפרתי לו -
פעם אמא לקחה אותי לקניון, כשהייתי ממש קטן, פצפון כזה, וטיפש,
והלכתי לאיבוד. התחלתי לבכות, ומישהו במדים של שוטר - אבל הוא
לא היה שוטר באמת, כי לא היה לא אקדח - לקח אותי הצידה ושאל
אותי איך קוראים לי. פתאום גיליתי שאני בכלל לא יודע מה השם
משפחה שלי. ניסיתי להזכר חזק חזק ולא הצלחתי. בסוף נזכרתי בשם
המשפחה של סבתא, וחשבתי שזה בטח גם שם המשפחה שלנו, אז אמרתי
לו. "קוראים לי גיא," אמרתי, "גיא לברכה."