שלום לך עולם מצחיק, מה יש לך לומר להגנתך? שכולם עושים את זה?
שזו הנורמה? שצריך לזרום עם השנים ולסגל רעיונות חדשים ולא
להיות מקובע לאידיאלים נוקשים שאף אחד כבר לא באמת שם
עליהם?...
באמת, ואני חשבתי שאתה מסוגל ליותר מזה. היתה לי המחשבה הבוטה
שאולי אתה באמת מנסה להגיד לי משהו בצורה בה אתה נפרש לפניי.
משהו כמו - "תראה איזה חרא יש מסביבך, על מה אתה כל כך שמח כל
הזמן?" או משהו כמו "ואתה חושב שלך קשה? תראה אותה - החיים שלה
פי שניים קשים, ואתה אפילו לא מצליח להבין אותה."
אז תשמע, עולם מצחיק שלי, תשמע את מה שיש לי להגיד.
אני חושב שאתה משתפן אליי, ושאתה לא באמת יודע מה לומר ואיך
להראות. אתה זורק לעברי קלישאות שראית אצל אחרים. שום שבר ושום
גבס לא אותנטי אצלך, אולי בעצם משהו אחד כן - היכולת שלך להפוך
כל משבר כזה לבהיר יותר במשך הזמן, בכל פעם מחדש. אבל גם
היכולת הזו הולכת וממצה את עצמה, והנה היא כבר כמעט ולא
אפקטיבית.
אני חושב שכל מה שיש לך להגיד לי, הוא שאין לך מושג מה אתה
עושה, ואין לך מושג למה אתה עושה את מה שאתה עושה. אבל אתה גאה
מדי מכדי להודות בזה, פשוט לא ייתכן שאתה לא יודע מה קורה
איתך, הא?

ואני, מה אתה חושב שאני מרגיש. כלוא כאן במעין עולם פתטי
שכמותך, מפנטז על משמעויות ומהויות יפות של חיי ורוצה כל כך
הרבה לעצמי, ומצפה לקבל.

איך אתה חושב אני מרגיש, כשאני רואה שלא הכל מובן מאיליו,
ושהכל לא באמת כמו שאני רוצה. ושאיך שלא אסתכל על זה, האהבה
שאני מעניק היא לא האהבה שאני נותן, כי היא שונה, והיא אחרת
והיא בלתי צפויה ובלתי ניתנת לשחזר ואין - אין פשרות, ואין -
אין אפשרות להבין אותה, כי היא כמו שהיא, באותה שנייה צרובה של
רגע, מאיימת להשתנות בשבריר הבא, מאיימת להיכחד מעולמי - ממך.

אז למה שאני לא אעצום עיניים ואחשוב מחשבות יפות. שמעתי על
אנשים שצועדים כל היום בריבועים נאים, באותו נתיב אדמה מהודקת,
שדשא כבר נעלם ממנה, מפחד כפות רגליהם החוזרות ונשנות, פוסחות
ונוחתות, כמהלומות טילים יבשות.
אולי באמת אתחיל.
אני כמובן אהיה שונה, אצעד במשולש. זה יהיה משולש שווה צלעות,
כזה עם זוויות חדות, וכך בכל פעם שאגיע לסיבוב החד, אזכר בך,
ואחשוב על דברים כואבים ויפים, ואנסה להרגיש מחדש את הרגשת
התסכול שלנו, שהבאת עליי - עולמי וחיי.
אבל כשאצעד על הקווים הישרים, אחזור להיות קו, ישר וחסר
שינויים, בלי קיום למעשה, אצעד ואצעד. ובכל פעם, צלעות המשולש
יגדלו, והמרווחים בין זווית היזכרות אחת לשנייה יגדלו ויתרחבו,
עד שכבר אשכח מה היא אותה הזווית. ויום אחד, יקראו לו האינסוף,
אני כבר לא אגיע אליך. וכל מהותי תהייה שטוחה וחסרת מימד כקו.
ואני אתחיל מחדש את חיי, כיצור דמיון אפל של איזו נערה, שפעם
עוד זכרה, ועכשיו היא מתפתלת בעולמה שלה. חושבת מחשבות, ודוהרת
ברגשות לעבר חייה שלה, שהם לא פחות משלי, מצחיקים.

אולי זה לא יקרה. אולי כלל לא אתחיל לצעוד במשולש. אולי בכלל
אשכח את תסכולי, עולמי יקרי, ואצלול בחזרה לבריכת הילדים
העמוקה שלך, ואתקל בכרישים, ובבנות ים זעירות ובסרטים צפעוניים
של אצות. אבל אז תחזור- הו צחיקי-צחוק- להיות חסר ברק כמו
קודם. חסר הפתעה והתרגשות. מלא בצחוק יבש צמיגי, שממש קשה
ללעוס.

03/03/01