הוא לא ידע איך היא קינאה בספינות
הוא לא ידע איך היא חיכתה בלילות


"אני הולך שריל".
אבל למה?
"אני לא יכול להמשיך יותר. סיימתי את השירות".
יש קבע, יש קצונה... אתה יכול להמשיך.
"אני לא..."
לא רוצה?
"כן ולא. אני רוצה להישאר איתך אבל... לפני הגיוס היו לי כל כך
הרבה תוכניות, חלומות... לראות עולם, ללמוד, להקים משפחה..."
אני יכולה לתת לך את אלה. אני יכולה להראות לך את כל העולמות.
אני יכולה ללמד אותך הכל. אני יכולה...
"לא שריל. את לא יכולה. אני מצטער".
אבל זה... זה לא... אני או...
אבל כבר הלכתי, ולא שמעתי יותר מה שהיא אמרה.

היה קשה לעזוב את הצבא. להבדיל ממה שכולם חושבים, חווים
ומרגישים כלפי שירות החובה שלהם בצבא, אני נהניתי. שירתי בצי,
הייתי מפקד ספינה, חבריי ליחידה היו גברים ונשים אמיצים
וטובים, כל אחד ואחד מהם. לעזוב אותם ולחזור לארץ היה... היה
כמו לעזוב בית חם ואוהב. אבל עוזבים, כי בכל זאת, היו לי
התוכניות שלי.
הלכתי ללמוד, למדתי הוראה. זה נשמע משמים לעומת החיים והפיקוד
על ספינת חלל, אבל רציתי להיות עם אנשים, אני פשוט בן אדם כזה,
פשוט לא יכול להיות לבד. בין הרצאה להרצאה פגשתי את דנה. היא
הייתה מדהימה ביופיה, מצחיקה, חכמה, אישה מושלמת. היא הייתה
קצת יותר מבוגרת ממני, והיה לה ילד בן שנתיים מנישואים קודמים,
שפשוט התאהב בי כמעט מיד. זה היה נפלא. אחרי שנה שיצאנו הצעתי
לה. לא, אני לא חושב שמיהרתי מדיי. אהבתי אותה, היא אהבה אותי,
שנינו אנשים בוגרים. היא הסכימה. התחתנו. שמחה גדולה.
שבוע לאחר החתונה שלנו הספינה שעליה פיקדתי נעלמה מן הצי. איש
אינו מבין איך ספינת חלל יכולה להיעלם, כך סתם פתאום, אך מצד
שני היא נמצאת בחלל האינסופי - עם מספיק מהירות פשוט לא יראו
אותה בשום מקום. היא הייתה ספינה קטנה, חמקנית, יעילה במתקפות
בזק. מישהו מספיק חכם היה יכול להוציא אותה מבלי שתתגלה.
ניסיתי לעקוב אחרי הסיפור בעיתון, אך פשלה כזו של הצבא פשוט
הושתקה עד מהרה ושוב לא הייתה אף דרך לעקוב אחרי מה הצבא עושה
עם הספינה החטופה.

זה היה יום ראשון. אני זוכר את זה כמו אתמול, זו גם הייתה הפעם
הראשונה, יום ראשון, זה נשמע כל כך סימבולי. לקחתי את סלע, הבן
של דנה מהפעוטון. הוא התחיל להתעייף מן ההליכה, הזאטוט הקטן
והמפונק, ואני, כמו אב אוהב, הרמתי אותו אל ידיי ונשאתי אותו
איתי, צועד בעצלתיים חזרה במעלה הרחוב הראשי, מביט בחנויות,
בדוכנים. נעצרתי ליד אחד מדוכני העיתונים, עיינתי במבטי
בכותרות, כאשר כותרת צהובון לכדה את עיני - "החייזרים כאן!".
הם אף פעם לא מתייאשים. כבר מאה שנה ידוע לנו שאנחנו היחידים
בגלקסיה זו לפחות, ויש לנו מספיק עיניים שימנעו כל פלישה
אפשרית, אבל הם עדיין בטוחים שכל מטאוריט הוא עב"ם. גיחכתי
לעומת כסילותם של הפתאים והמשכתי ללכת.
דנה לא הייתה בבית. וודאי התעכבה באוניברסיטה. התחלתי להכין
ארוחת צהריים לסלע, האכלתי אותו, הרדמתי אותו, צפיתי
בטלוויזיה. ערב הגיע, אני הלכתי לחדר העבודה, סלע שיחק לו
בצעצועיו. הגיע זמן ארוחת הערב, ואז שוב לישון סלע. פתאום שמתי
לב לשעה המאוחרת ולעובדה המטרידה שדנה לא חזרה. זה כבר אינו
עוד עיכוב באוניברסיטה. זה כבר רציני. דנה אף פעם לא תתעכב כך
ועוד בלי להותיר סימן, בלי כלום.
התקשרתי למשטרה. "אישתי נעדרת".
"כן. מי אתה אדוני בבקשה?"
"דיוויד רוזן. שם אישתי דנה. לא ראיתי אותה מאז אתמול בערב. זה
לא מתאים לה".
"אני בטוחה בכך, אדוני. תן לי לבדוק. אנחנו תמיד מוצאים כל
מיני שיכורים ותועים בלילות מוצ"ש, אולי היא מתפכחת לה באחד מן
התאים".
תקתוקי מקלדת מהירים, המתנה שנמשכת לנצח. "דנה רוזן אמרת
אדוני?"
"כן. מצאתם אותה? בבקשה אמרי לי שכן..."
"אממנ..."
"מה? מה הבעיה?"
"אמממנ... המתן רגע מר רוזן", היא אמרה, ושמעתי אותה מכסה את
השפופרת ומתלחשת עם מישהו, לא שמעתי הכל, שברי מילים, אבל
הבנתי שהמידע בנוגע לדנה עשוי להיות מידע שאין היא יכולה לתת
לי. "תיאלץ לבוא לתחנה, אדוני. המפקד יחכה לך. הוא ייקח אותך
אל אישתך".

הדברים לא נעשו ברורים יותר בתחנה. ניגשתי לפקידת הקבלה, זו
כנראה הייתה אישה אחרת מזו שדיברה איתי בטלפון, אף כי קולה היה
דומה, אך היא נשמעה כה זרה לי, כמו לא דיברה איתי לפני שעה
קלה, ודרשה ממני כל תעודה מזהה שרק הייתה בידי ואחר תחקרה אותי
באשר לזהותי במשך לפחות עשרים דקות. לבסוף, לאחר שמסרתי לה
פרטים על הקוד הגנטי שלי היא הסכימה איתי שאני הוא אכן אני,
ונתנה לי להיכנס לראות את מפקד התחנה.
הוא היה איש מבוגר, עבר כבר את גיל העמידה ופניו וקרקפתו היו
חלקים מכל שיער. גופו היה מוצק יחסית לגילו, והוא נראה יותר
כאיש צבא בכיר מאשר מפקד בתחנת משטרה מקומית. "מר רוזן?" הוא
פנה אליי, הנהנתי, ולאחר מכן הוא המשיך ברצף שאלות חקרניות
דומה לזו של פקידת הקבלה, כמו איש אינו מוכן להאמין כי אכן אני
עונה לשמי, דמותי ואישיותי הנטענים על-ידי כשלי. לבסוף, לאחר
שהסכים להשתכנע, הפעיל את מערכת הסטריאו אשר פלטה מתוכה צלילי
שירים ישנים ועתיקים, והתחיל לדבר.
"אתה מבין אדוני, אנחנו מצאנו את אישתך היום בשעה שלוש ארבעים
ותשע לפנות בוקר. היא נמצאה על כביש הערבה, בידי ברנש חביב
מאחד היישובים המקומיים. הוא הזמין צוותי חילוץ שכן נראה היה
כי אשתך סבלה התעללות קשה, בעיקר פיזית, איננו יודעים באשר
למנטאלית".
כל כך הרבה שאלות. "למה לא? מה קרה לה? איפה היא עכשיו? איך
היא הגיע לכביש הערבה?"
"אשתך מאושפזת בבאר שבע, כרגע, אך בקרוב מאוד היא תועבר משם".
"לאן? מתי אוכל לראות אותה?"
"היא תועבר לבית לווינשטיין. לאחר אבחון שלהם את מצבה נוכל
לומר לך אם ומתי תוכל לבקרה, אולם כעת אתה וודאי מבין מדוע היה
לנו קשה לדלות פרטים בנוגע למקרה שלה. היא די לא מתקשרת".
לא יכולתי להוציא מילה מפי. הייתי בשוק. סירבתי להאמין.
המפקד, אשר קרא את שתיקתי כנראה כקבלה של דבריו, החליט לעבור
למכה הבאה. הוא קירב לעברי מעטפה חומה מעברו השני של השולחן.
"זהו תצלום של התמונה אותה צילם האיש אשר הציל את אישתך, בה
כפי הנראה רואים את אופן הגעתה של האישה מביתך במרכז הארץ
לכביש הערבה".
בתמונה, אשר הייתה ברורה וחדה כמו צולמה מעינו של נץ, נראית
דרך הערבה השלווה והשקטה, אישתי מוטלת מן האוויר כמה רגעים
לפני שנוחתת ופוגעת בשביל, וספינת חלל כסופה, לא גדולה, שסוגרת
את פתחה, ממנו כפי הנראה נפלה דנה, ומתחילה להתפנות מן השטח
חזרה מעלה, אל מעבר לאטמוספרה.
"אתה וודאי מבין מדוע חקרו אותך כל כך בכניסה אדוני. אם הדבר
ייתגלה לממשלה יהיה צורך בתשובות להרבה שאלות, תשובות שכרגע
אין לאיש מאיתנו. הספינה הזו, תהא אשר תהא..."
"זו ספינה שלנו".
"מה?"
"זו ספינה של הצי. מלפני כמה שנים. היא קצת ישנה אבל השתמשו בה
עדיין לפני שלוש שנים כשאני הייתי בצבא. פיקדתי על אחת כזו.
ספינה מדגם ש.ר.ל 502".
"כל הספינות האלה חוסלו לפני שנה וחצי אדוני, בשל היותן בלתי
מהימנות. וודאי שמעת על כך".
"כן. שמעתי על כך".
"אתה משוכנע כי זוהי ש.ר.ל?"
"פיקדתי על ספינה כזו. אני אזהה אותה ממרחק 5 קילומטרים לכל
הפחות".
"אם מה שאתה אומר הוא נכון אדוני, אז הפרט הזה מטריד אף יותר
מן המחשבה כי זוהי ספינה חייזרית. זו יכולה להיות ספינה
פיראטית או... או..."
"או ספינה שלא הושמדה ויצאה מכלל שליטה".
"הן מסוגלות לכך. ראינו זאת לפני שנה וחצי, כאשר הספינות
השתלטו על עצמן ופצחו בפציפיזם וסירבו להמשיך את המתקפה על
עיראק".
"בינה מלאכותית היא אכן דבר בעייתי, אדוני. אני מציע לך לייעץ
לצבא לבדוק את רישומי ההשמדה. בינתיים, אם תסלח לי, יש לי ילד
לאסוף ולנסוע איתו לבאר שבע".

המשכתי לבקר את דנה גם לאחר שנישאתי בשנית. הפעם הייתי אני
הגבר המבוגר יותר עם הילד, והיא הייתה הצעירה ממני בכמה שנים.
מורה מתלמדת בבית הספר בו חינכתי. קראו לה ריטה, היא הייתה
מלאך בשיער שחור ומתולתל, והכי חשוב - סלע אהב אותה. היא קיבלה
את העובדה שאני שב ומבקר את דנה, אך סירבה להאמין לסיפור
הפגיעה שלה.
"זה פשוט לא הגיוני, דייב. ספינה שתפגע בבן אדם? הספינות הללו
היו מתוכנתות שלא לפגוע באנשים, זו הסיבה שבסופו של דבר הן
פרצו במרד שלהן, לא?"
"אינני יודע. היא בינה מלאכותית, ואיתן הכל יכול להשתבש".

"מר רוזן?"
"מדבר".
"מדברת שלומית מתחנת המשטרה. האם תואיל בטובך לבוא לתחנה?"
"מה העניין?"
"אישתך, מר רוזן".
"אישתי בעבודה".
"לא, אדוני. היא נמצאת בבית החולים סורוקה, אדוני".

שוב אותה הספינה. שוב אותה החטיפה. אפילו אותו מפקד ארור מגולח
למשעי. הבטתי בתמונה, התמונה האחרונה בה רואים את אישתי. היא
נראתה חבולה ומוכה עוד לפני שהיא פגעה בקרקע. תהיתי אם הספינה
הצליחה לגרום לה כזה כאב ונזק או שמא ישנם אנשים בפנים.
"יש לנו עדות מטעם אדון לוי..."
"שאול?"
"אכן. הוא היה עם אישתך ברגעים בהם נחטפה, לפני עשרים וארבע
שעות, אפילו פחות. הפעם הספינה לא השקיעה כ"כ בפגיעה, כנראה".
"מה הוא... למה שאול..."
המפקד שתק. אני את שלי הבנתי. לא רציתי להבין זאת. למה אני לא
הייתי שם איתה כשזה קרה?
"יש לכם פרטים חדשים?" שאלתי בייאוש, לא מצפה לתשובות מיוחדות,
היו לי יותר מדי תגליות ליום אחד.
"לא ממש אדוני. ישנן שתי ספינות שידוע לנו בבירור כי לא
הושמדו, מתוך כוונה תחילה, למען שימור והבנת התקלות שהתרחשו
בש.ר.ל אבל לא יותר מזה".
"גם כן הספק..."
"מה זה אדוני?"
"לא כלום, המפקד. תודה לך. בינתיים, אם תסלח לי, יש לי ילד
לאסוף ולנסוע איתו לבאר שבע".

לא הופתעתי במיוחד כששמעתי את הטלפון מצלצל שנתיים לאחר
שהתחתנתי עם מור, ומור לא הייתה בבית כבר יומיים, אלא בטיול
שנתי עם כיתתה.
לחדרו של המפקד הוכנסו טלוויזיה ומכשיר הקרנה. "לאחד הילדים
בטיול הייתה כפי הנראה מצלמת וידאו. כאן ממש רואים את הספינה
בעת החטיפה".
בסרטון הקצר ראו את תלמידיה של מור, חבורת בני עשרה בכיתה י"א,
יושבים מסובים סביב מדורה קטנה. לא הייתה זו כיתה שלמה, היו
אלו השורדים, השעון בסרט הראה כי השעה הייתה אחת לפנות בוקר
בערך. הם שרו שירים, דיברו ביניהם. מור טיילה עם אחד התלמידים
לנקודה אפלה מחוץ למעגל האש. המצלמה עקבה אחריהם. צלליות
מתגפפות של שניהם, לא רציתי להבין מה הולך שם, ואז הספינה
יורדת מטה ונוחתת, זרוע ענקית תופסת במור וחטפת אותה פנימה,
הכל מכאני, בלי חייזרים, בלי אנשים, כלום.
"מה אתה חושב?" שאל המפקד.
"אני חושב שהספינה הזו פועלת לבד. ואני חושב שהיא פועלת
נגדי".
"קצת פאראנואידי לא, מר רוזן?"
"אולי".
"טוב, רק בגלל שאתה פאראנואידי לא אומר שהם לא באמת אחריך.
בדקנו את עניין הספינות, אתה מבין. לא היה הגיוני שהספינות שלא
הושמדו הן הספינות התוקפות, שכן אלו נחות בבטחה, מכובות,
במחסני הנשק של הצבא. אין שום סיכוי שזו תהיה ש.ר.ל מלבד..."
ואז נזכרתי.
"סלח לי המפקד. עליי..."
"לקחת ילד ולהגיע לסורוקה. אני יודע".

אני זקן כיום. השארתי את סלע עם אחותה של דנה. היא הייתה
מאוכזבת ממני, מעולם לא אהבה אותי, אך היא לקחה אותו כשניסיתי
להסביר לה שאני על עקבותיו של זה אשר שיתק את דנה, כמו גם את
ריטה ומור. לקחתי את כל חסכונותיי ורכשתי לי ספינת חלל קטנה,
אישית, וברחתי איתה. וכבר שנים שאני מחפש. מחפש אותה.
מחפש את שריל.
יותר ממחצית חיי עברו עליי בחלל, נע ונד, מחכה לה, שתצוץ, שתדע
שאני חוזר אליה, אולי כך אוכל לדבר איתה, לשאול אותה. רק
עכשיו, כשאני זקן, בלוי, עצמותיי דלות ולעולם לא אוכל לחזור
לארץ - סלע וודאי כבר זקן אף ממני - מצאתי אותה.
היא לא השתנתה כלל. עוד נותרה הספינה הקטנה, היפה והכסופה
שהייתה תמיד. מצאתי את התדר שלה ושידרתי לה. "לא השתנית כלל,
יפתי".
אתה השתנית, דייב.
"אני יודע. אבל אני לא יכולתי למנוע מכך לקרות".
אני עדיין אוהבת אותך, דייב. גם כשאתה זקן.
"אל תגידי זאת שריל".
אני תמיד אהבתי אותך. ואתה עזבת אותי.
"לא עזבתי אותך, שריל. עזבתי את הצי. למה עשית את זה שריל?"
שתיקה. רעשים סטטיים רועמים והשתיקה גוברת עליהם. לא יודעת.
"למה עשית את זה שריל?"
שוב שתיקה. כי אהבתי אותך.
"את מכונה שריל. את חללית ארורה. את בינה מלאכותית".
אז מה? אני יודעת מה אחיותיי עשו. אני יודעת הכל. אני שמרתי
על קשר עם כדור הארץ. מה שאני הרגשתי אינו בלתי הגיוני, גם הן
חשו אהבה, חשו חמלה, והן לא רצו להילחם יותר.
"והן כמעט הובילו למותם של אלפים מחיילנו".
ואם לא, היו מביאות למותם של מיליונים משלהם.
"שריל..."
אהבתי אותך דייב. אני מכונה, אבל אהבתי אותך. קדימה. הרוס
אותי, הרוס את היחידה שבאמת אהבה אותך ולא הייתה איתך כדי
שתהיה דמות אב לבנה, כדי שיהיה לה כסף או חיפוי לאהבת הקטינים
שלה. הרוס אותי דייב. או הצטרף אליי. אני עדיין יכולה להראות
לך את העולם דייב. את כל העולמות. וללמד אותך. הכל. אין לך
משפחה ואין לך סיכוי לאחת. עכשיו זה מושלם דייב. אינך רואה?
"אני רואה".
התנעתי את מנועי הספינה שלי. היא החלה מתקדמת בעצלתיים לכיוון
שריל. כמעט ראיתי את הספינה עצמה מחייכת לעברי, מוכנה לבלוע
אותי אל תוכה. עצמתי עיניים. לא רציתי לראות את החיוך שלה.
עצמתי עיניים וסובבתי את כוח המנועים למקסימום. הספינה צברה
עוד ועוד תאוצה. שריל לא הייתה יכולה לסטות מן הנתיב ההרסני
כעת.
מה אתה עושה? דייב, מה אתה עושה???
מה שהיו צריכים לעשות לך לפני כל כך הרבה שנים, לפני כל כך
הרבה נשים. שלום שריל.