רץ ורץ וממשיך לרוץ, והרחובות בעיר רק מתעקלים עוד ועוד,
מסתבכים זה בתוך זה בתוך עצמם, עוד צומת ועוד סמטה ועוד מזלג
דרכים - אני לא יודע מנין הכוח לרוץ כל כך הרבה, כל כך מהר, כל
שידוע לי הוא שאני בטח בורח ממישהו אחרת לעולם לא הייתי רץ
ככה. אסור להם לתפוס אותי, אולי הם לא יתפסו אותי אם ארוץ,
ואני מזנק עוד גרם מדרגות ומנתר מעוד גג של בניין אך הם, הם
מכירים את העיר טוב ממני, הם חלק ממנה, ואני, אני צריך להגן על
יעלי שלי. עובר על פניהם של האנשים בעיר - הם נראים מוכרים, זה
מוזר, אך הם נראים גם שונים, מעוותים, ולי אין זמן לחכות
ולבדוק מה קרה להם, אני מוכרח לרוץ, לא יכול להבין ורק נשאר עם
ההרגשה המוזרה הזו שאני מכיר אותם...

"מקס, אתה קם?" שרון נושקת קלות לעורפי, ידה העדינה מושכת
ומנערת את כתפי, ואני מחבק אותה היושבת כבר, ומושך עצמי מעלה
ממזרן השטח הקשיח. "ישנת כאילו חייך תלויים בכך", היא אומרת
וצוחקת. אני רוצה להשיב לה באמירה מתחכמת, אך נשימתי כבדה
ושפתי רפה ורגליי, כשאני קם, כמעט ואינן סוחבות אותי ושריריי
מתוחים כל כך - אני כל כך עייף. שרון תמיד אמרה שאני ישן בצורה
אלימה. לשם שינוי אני חושב שהיא צודקת.
אני ושרון אנתרופולוגים, חוקרי תרבויות. לפני כחודש הגיע אליי
בן-אחי שבדיוק חזר מטיול בדרום אמריקה, וסיפר לי שהוא וחבריו
מצאו עיר מדהימה באמצע היערות שם. איש לא ראה אותה קודם, הוא
נשבע לי, אחרת היו מדברים על כך איפה שהוא - במפות, בהדרכות,
איפה שהוא - אך לא. אולי כדאי שנלך לבדוק זאת. אז אני ושרון
חגרנו תרמילינו, גיבשנו את הקבוצה, ויצאנו לדרום אמריקה.
ברגע נתון זה אני חושב שאני יכול לדבר בשם שנינו כשאומר שאינני
יודע מה אנחנו עושים פה. היינו יכולים להיות בבית, בחופשה,
לצוף בים המלח, להתפנק באילת, מקומות חמים באותה מידה אך אם
היתושים והלחות הם אלו שהביאו אותנו לקו המשווה אזי גם בתל
אביב ישנה כמות לחות דומה. במקום זאת אנחנו בדרום אמריקה,
עוקבים במעגלים אחרי נקודה שאותה סימנה חבורת חו"סניקים עלובה.
לשרון יש הערכה גבוהה מדי עבורם רק בגלל שהיא הייתה אחת כזו
בעצמה.

יעלי מתחילה להתעייף. אני מניח לה לשבת, אך לרגע, תחת מיטה
באחד הבתים. אני עצמי עומד בקרן הבית, ממתין, מאזין. קירות
הבית מכוסי מטפסים וטחב ופטריות חומות, כדימוי עלוב של יער
עשוי בטון, לא, לא בטון, משהו אחר.
"אבא, תראה את זה!" אומרת יעלי ומרימה שרשרת עם תליון שנהבי מן
הרצפה, אבל אני לא שומע אותה כי אני שומע אותם. צעדים כבדים,
מהלכים ומתקרבים. על התקרה, מתחת לרצפה, על הקירות בחוץ. הם
באים לקחת אותי. הם רוצים אותי. אני לא יכול להישאר כאן. תעזבו
אותי. ואני לוקח את יעלי בזרועה, והיא עדיין עייפה וכואבת לה
הזרוע איפה שאני מחזיק אותה כי אני מחזיק חזק, אבל אנחנו
ממשיכים לרוץ וכל שאני יודע הוא שאני צריך להשגיח על יעלי.

כבר שלושה ימים אנחנו משוטטים ביערות, סבים סביב אותה נקודה
שמסר לנו אחייני . לך תסמוך על ניווט של ילדים, אבל שרון
מתעקשת ללכת סביב הנקודה הזו במקום ללכת פשוט את המסלול שלהם.
היא אומרת שהעיר עלולה להסתתר ואנחנו נהיה במרחק עשרה מטרים
ממנה ולא נשים לה אם נלך לפי טוואי מסלול ולא לפי הנקודה.
חשיכה יורדת מהר בעובי היער. העצים הגבוהים מסתירים את השמש
מרגע שזו יורדת ממרכז הרקיע וכבר שעתיים לפני הערב הדרום
אמריקאי בתחתית היער יורדת חשיכה גמורה. לא פלא שכל מה שגדל
בעומק זה הוא טחב ופטריות, ושרכים שיורדים מלמעלה ומקבלים
מזונם מן העצים שטופי האור.
אנחנו מתחילים לפרוק את המחנה, אוהלים מוקמים, בורות אש
נחפרים, מזרונים נפרשים. יעלי רודפת אחר צפרדע ססגונית ושרון
מנסה להסביר לה כי צבעיה היפים אך מרמזים על הסכנה הטמונה בה.
כבר חושך, וכולם חוזרים למחנה מכל מיני חקירות איזוריות או
הסיבובים הקטנים והחיזורים הקטנים שהם עורכים. האוכל כבר מוכן
ועוד מעט נחזור כולנו ונישן עד תיפוג מעט האפלה בתחתית היער.

מצאתי מקום מסתור. אני לא רץ עכשיו, ויש לי את הזמן והיכולת
להביט מסביב. העיר... היא כולה עטופת שרכים ומטפסים ירוקים, אך
ניתן להבחין כי היא עשויה שיש צחור, או לפחות מכך הייתה עשויה
פעם, כשעוד הייתה פעילה. אך האין היא פעילה כעת? כולה הומה אדם
לפתע, חנויות מלאות לקוחות, בבתים קול צחוק ילדים קטנים, ילדים
קטנים... יעלי! בכל הריצה והפחד אינני מוצא את יעלי. עזבה את
ידי - בוודאי - וכי איך תוכל לרוץ הילדה הקטנה שלי אחריי כך
למשך זמן כה רב? אוכל רק לקוות שגם היא מסתתרת, אולי מצאה את
שרון... ואולי... לא... לא שרון...

"מקסי, חבק אותי".
היא מתכרבלת כנגדי, מסתובבת וקוברת פניה בחזי החשוף. אני מרגיש
את החזה שלה מלטף את גופי, וידיה העדינות מחבקות את צדי
צלעותיי. קובר אפי בניחוח שיערה השחור המשכר גם לאחר ימים של
זוהמה, כורך את ידיי סביב גופה העירום ומצמיד אותה אליי. "די
לך, יפתי", אני לוחש, כמו תמיד, כשיש לה חלום רע. "אני כאן. זה
נגמר".

ממקום מחבואי אני מביט באנשים. הם נראים מוכרים, כן, אך אינני
זוכר מאין, ועם זאת הם נראים שונים - משונים, אם נדייק.
כאילו... כאילו היו כמו העיר הזו, יפים ומושלמים פעם, בני אדם,
אך עתה הטחב והשרכים כיסו אותם, עטפו אותם ועיוותו אותם,
ולפעמים אינני מבחין בם כלל כשהם עומדים כנגד קיר מקירות העיר
או על רקע היער המביט בנו מבין החומות, כאילו הם חלק מן המקום,
כמו אחד הבתים, ולא גוף זר שהגיע אליו. מה הם רוצים, אני רוצה
לדעת, ואני עוזב  את המחבוא שלי ונעמד מול אחד מהם שנראה כמו
אישה. מה?! אני שואל אותה, והיא מביטה בי. שיערה השחור פראי
וסבוך בין המטפסים שעליה ואינני רואה את פניה, רק את עיניה.
ידיה הדקות עטופות בתכריכים ירוקים של קיסוס. היא מסתכלת עליי
ואני יודע, הם רוצים את יעלי, אף כי איני יכול להסביר למה. כמו
כן אני יודע מדוע נראים לי דיירי העיר מוכרים. הם חבריי
למשלחת, כולם, חלקם משוכפלים, חלקם אמיתיים ואני מביט
בזרועותיי שלי - הגם אני הפכתי למומיה של קיסוסית?

יש לי יראה מוזרה מפני השרכים אשר צונחים עלינו ממרום העצים
היום. הם סביבנו כבר שבוע ימים, עטים עלינו מימין ומשמאל,
עוטפים אותנו. אולי פשוט פיתחתי לי פאראנויה קטנה. אלכס לא
מצליח להבין את הפחד הזה שלי, אך זה מובן - הוא הבוטניקאי של
המשלחת ועבורו מקום זה הוא גן עדן, והמטפסים העוטפים אותו אינם
דוקרים או שורטים את פניו כי אם מלטפים אותם כליטופה של מאהבת.
אולי הסיפוק הזה הוא שגורם לו להטריד מעט פחות את בנות המשלחת,
כשם שרודף השמלות הפוחז עושה תמיד. כבר שמעתי כמה תלונות מפי
שלומית, הזואולוגית, וזהרה, הארכיאולוגית שהתלוותה אלינו וטרם
הכירה את אלכס במינהגיו הבוטים, ולמען האמת כמנהיג המשלחת אני
די מרוצה מכך שהשלום חזר לחבורתנו הקטנה.
אני לא יודע למה אני ושרון החלטנו להביא איתנו את יעל. זה לא
רק כי ההורים של שנינו החליטו לצאת יחדיו למסע סביב העולם,
היינו יכולים לשלוח אותה לגור למשך זמן מה אצל אחי, למרות
ששרון מעולם לא סבלה אותו. משהו... אני חושב שזה היה מהדברים
האלו שאתה פשוט קם בבוקר ויודע שעליך לעשות אותם, כמו נקבעו
מראש בתודעתך, אולי בין חלומותיך. בסופו של דבר אין לה ליעלי
מה לחפש כאן, ילדה בת שש המשוטטת ביערות-העד של דרום אמריקה,
ואנחנו עובדים עבודה כפולה - הן כחוקרים והן כהורים.

אני חושב שהם שכפלו את שרון. אני חושב שהם שכפלו כל אחד ואחד
מאיתנו, כדי שהעיר תיראה מלאה יותר, פשוט לא היה להם את מי
לשכפל. אני מצליח לזהות את כולם - כמעט - אלכס, שלומית, זהרה,
שרון, אפילו שברי דמויות של עצמי ראיתי פה ושם. את יעלי לא
ראיתי. יש כאן ילדים, אך הם נראים כגרסאות מוקטנות שלנו פשוט -
אלכס קטן, שרון קטנה, זהרה קטנה. והם כולם עטופים ברמה זו או
אחרת בתכריכי טחב וקיסוס. הרגשה מוזרה, לא מבוססת - ואני כמדען
(ברמה זו או אחרת) מנסה לא להסתמך על תחושות בטן אלא על ראיות
- ובכל זאת, כאילו התכריכים שבהם הם מכוסים אינם כיסוי כי אם
החומר ממנו הם עשויים. אנשים מהלכים שעשויים מטחב. הם מרקיבים,
כמו גופות, אך מתהלכים בעיר הירוקה-לבנה כמו היה זה יום שמש
רגיל, מסתובבים בעיר בהרכבי משפחות מאושרים, הולכים למספרה,
לחנות ספרים, למסעדות. אחד הדברים היותר נוראיים שאני יכול
לדמיין זה לראות את עצמי מחייך ולדעת שאני עשוי מטחב.
אני חושב שראיתי את שרון. לא שרון הטחבית, שרון המומיה,
המשוכפלת, את שרון האמיתית. אני יודע כי היא לא הייתה מכוסה
בכלום, כשם שגם אני אינני מכוסה בצמחים אלו ואחרים, היא פשוט
נראתה חבוטה מעט, מבולבלת מעט, כמוני. היא הלכה עם מישהו שאינו
נראה כמו איש מן המשלחת, אינו נראה כעשוי מטחב בכלל אלא בשר
ודם, כמוני. אלא שהוא לא היה אני. זה בעלה קול מוזר אומר
לי, וזה נשמע לי מאוד הגיוני. מה שהיה לי מוזר זו תחושת האהבה
החזקה שהייתה לי כלפיה, למרות שידעתי, פשוט ידעתי, שכבר
התגרשנו ואין בינינו כלום פרט לילדה קטנה ומשותפת לשנינו. למה
התגרשתי ממך?

אנחנו ממשיכים לצעוד ביער, כבר שבוע וחצי אנחנו צועדים סביב
הנקודה במעגלים הולכים ומצטמצמים. אם אנחנו באמת איפה שאנחנו
לפי המפה, וזאת רק הנווט, ג'ון, יודע, אזי מחר אנחנו אמורים
להגיע לעיר.
"היה לי חלום מוזר מאוד הלילה", שרון אומרת לי, ומחזיקה בידי.

"מה חלמת?" אני שואל בטבעיות, כמו שהיה כשהיינו נשואים,
כשהיינו ביחד.
"חלמתי ש... ש... רגע. אוי. נו, אתה מכיר את זה שאתה פשוט קם
עם תחושה של 'היה לי חלום מוזר' אפילו שאין לך מושג על מה הוא
היה מרגע שפקחת עיניים?"
"אין לך מושג עד כמה... מאז שבאנו לפה זו התחושה היחידה שאני
קם איתה". היא מחבקת אותי ואנחנו ממשיכים לצעוד. שרון עוזבת
אותי להשגיח על יעלי וחוזרת ללירוי, בעלה. מה תפקידו במשלחת,
אני פשוט לא מצליח לזכור. אינני זוכר אותו איתנו על המטוס גם.
מתי הוא צץ?

אני לא מוצא את יעלי בשום מקום. בכל מקום, רק אנשי המשלחת,
עוד ועוד אנשים, העיר צפופה כמו תל אביב, כמו פריז, כמו ניו
יורק, כמו היו אנשי הטחב מתרבים רק כדי שלא אוכל לאתר את הילדה
הקטנה שלי. מן הגובה אראה יותר טוב, אני יודע, אך גם אוכל
להיראות יותר טוב ומשום מה אני מרגיש כאילו אין הדבר בטוח,
ואני נזכר בריצה שלי, איך שרצתי בהתחלה, במדרגות ובעליות,
רחובות ראשיים וסמטאות צרות ברחבי העיר שמבחוץ נראית כל כך
קטנה.
אני רוצה לקרא לה, ואין לי קול. וכל מה שאני רואה זה עוד אנשים
מכוסי קיסוס. פה ושם אני רואה את האנשים האמיתיים, אך מצבם רע
בהרבה מזה שלי ושל שרון - הם נראים גמורים, יושבים בקרנות
הרחוב כקבצנים ונראים כמו לשד חייהם נמצץ מהם, והם היו מקווים
לקבץ נדבות ממנו בחזרה מכל כפיליהם. לי ולשרון יש כפילים
מעטים, הם שומרים עלינו משום מה, ואינני יודע אפילו מיהם אותם
"הם", אבל הם רוצים אותנו מתפקדים. הם צריכים אותנו. לא
יודעים עם מי היא, האם או האב, אני אפילו לא יודע מאיפה בא
הקול הזה, מתוך הראש שלי, היא לא עם שרון, אני מבין, ולשרון יש
את לירוי. לירוי. אסור ליעלי להגיע ללירוי. אני לוקח סיכון,
אני עולה על החומה שמקיפה את העיר. היא גבוהה, עשויה שיש אך
הקיסוס שסביבה מקל על הטיפוס, וכשאני עומד עליה, מגשש אחר
יציבותי ומקווה כי לא אזדקק לעזרתם של כל סוסי המלך ואנשיו,
אני מביט אל תוך העיר.
כולה נפרשת לפניי. ירוקה, הרוסה, אך לא כמו אנשי הטחב, יותר
כמוני וכמו שרון - היא פשוט עייפה ממשהו, היא מחפשת אחר
המנוחה. אולי גם היא בורחת. עגולה החומה המקיפה אותה, והעיר
בנויה כמבוך עכבר - חומות פנימיות על חומות פנימיות, לא שנועדו
להגנה כמו שנועדו להפרדה, ובין החומות שערים, חלקם מובילים
לאנשהו, חלקם לא, אך בסופו של דבר, אם תצליח להיכנס ולא לצאת
(והעיר לא אוהבת מבקרים; האובדים במבוך יימצאו דרכם על נקלה
החוצה, מהר יותר מאשר פנימה) תגיע לכיכר המרכזית. ובכיכר,
מזבח. ובמזבח, אש. ועל האש...

"יעלי!! חזרי הנה מיד!" שרון תופסת בחולצתה האדומה והמלוכלכת
של בת השש הקטנה שלנו בטרם היא הספיקה לטפס על אחד העצים,
ברודפה אחר ציפור נדירה ולא מוכרת. שלומית מיד מתחילה לחפש אחר
זן הציפור, אנחנו ממשיכים להתקדם. שרון אוספת אליה את יעל
ומנסה להסביר לה ("בפעם השד יודע כמה", כמו שהיא תמיד אומרת),
שהיא צריכה להישאר קרוב אליה ואל לירוי, כי היערות סבוכים
ומסוכנים ואם כולנו רוצים לחזור בשלום שתעשה כמו שאומרים לה.
"אני אשגיח עליה", ואני אפילו לא יודע למה התנדבתי לכך, אני
מעולם לא אהבתי להיות בייביסיטר. אני פשוט מרגיש כאילו יעל
צריכה להיות איתי, לא עם שרון. לא אכפת לי שתהיה עם שרון, אני
פשוט רוצה שתתרחק מלירוי. אולי אני מקנא, אולי אני מפחד שהיא
תתחיל לקרא לו אבא במקום לי. שרון נראית כאילו רווח לה והיא
מושיטה לי את ידה הצנומה של הילדה.
"תודה, מקס", היא אומרת, וחוזרת לה לצדו של לירוי, מתלחשת
איתו, מתייעצת איתו, וכמו כבר שכחה ממני לגמרי. אני פולט אנחה
קלה, אני מניח שהיא זו שהתגרשה ממני, אחרת אין שום הסבר לאהבה
העזה שאני עדיין חש כלפיה, כאילו רק שלשום היינו עדיין אוהבים
ונשואים.
יעלי רואה אותי.
"למה אתה לא הולך עם אמא?" היא שואלת.
"כי אמא עם לירוי, מתוקה", אני עונה, ולוקח את הקטנה על
הידיים. היא מעולם לא הייתה ילדה גדולת מימדים, ואני נהנה
להרגיש בה קרוב, חום הגוף שלה מטפח את שלי שלעיתים נדמה כי
עוזב אותי.
"למה?"
"כי..." ואני לא יכול לענות לה. צריך לשלוח אותה לטיפול
כשנחזור, אני חושב לעצמי, היא הדחיקה את הגירושין כנראה. לא
חשבנו, כנראה, כמה זה יהיה קשה לה.
"מתי נגיע?" היא צועקת באוזני לג'ון, שוכחת את הדיון הקצר שהיה
לנו לפני רגע. אני משיב את השאלה לג'ון באנגלית והוא עונה
במבטא כבד כי אנחנו אמורים להיות בעיר עוד כמה מטרים, ולא
יותר.
"הנה לך, זהו שוויים של חו"סניקים וחוש הניווט שלהם", אני
מתחיל כבר להתנצח לפני יעלי, כשאנחנו עוברים סבך מטפסים נוסף
ויעלי מצביעה קדימה וצועקת בשמחה - "תראה כמה היא יפה אבא!
תראה!"
ואני רואה.
העיר עשויית שיש צחור כולה. חומה אדירה מקיפה אותה סביב, חומת
שיש שנראית כמו נבנתה מגוש אחד ויחיד. מולנו, מותאם בגודלו
למסך המטפסים, ניצב שער גדול משיש שחור שגם הוא נראה כעשוי
מקשה אחת, וגובהו עשרים מטרים לפחות, ואינני יודע - אינני רוצה
לחשוב אפילו - אילו מן אנשים חיו פה ופתחו את השער הזה, אילו
מן אנשים בנו את העיר הזו בכלל.
"נקים מחנה", אני צועק לשאר החברים, והם עוצרים מול מסך השרכים
ומביטים בי ועיניהם סימני שאלה גדולים.
"עכשיו?"
"אנחנו כל כך קרובים מקס!"
"אני רוצה לדעת למה..."
"ואיך..."
"אנחנו עוצרים עכשיו ומקימים מחנה, וזה סופי", אני אומר להם,
מוריד את יעלי מידיי ומתחיל לפרק את התרמיל שלי. שאר החברים
ממורמרים מאוד, אך הם עושים כדבריי. אינני יודע למה, אבל אני
פשוט חש צורך עז בשינה לפני שאני נכנס לשם, לתוך העיר הזו.
הרבה פעמים אני פועל כמו מתוך חלום, אולי פשוט רציתי הנחיה.

יעלי עמדה על המזבח. היא הייתה מכוסה כולה בתכריכים שחורים,
מכף ועד ראש, וסביבה כל מיני אנשי-טחב שסבבו אותה וכרכרו
אחריה, וביניהם ראיתי גם את לירוי ואת שרון. אינני יודע למה
חשבתי שזו יעלי, זה מן הדברים האלה שיודעים בחלומות. כל שראיתי
היה עיניה, ושום דבר אחר.
היא ניצבה מעל המזבח ובעיניה עצב רב.
"מה קרה יעלי?" אני שואל אותה, והיא מרימה אליי את מבטה. אף
אחד אחר לא שומע אותי, רק יעלי הקטנה העטופה כמומיה שחורה, כי
רק היא עומדת על המזבח ויכולה לראות אותי.
"אני רוצה לקום, מקס".
"אז תתעוררי לך".
"אתה באמת חושב שהסתיימה לה שנת היופי שלי, מקס? הבט בי". ואני
מביט בה. היא מסירה את התכריכים השחורים וכל גופה שנהב צחור,
שיערה שחור כעין עורב ועיניה כחולות כספיר, ובתוך כל עיי
החורבות של עיר השיש ואנשי הטחב החלולים,  היא הדבר היפה ביותר
שקיים בעולם.
"כן", אני אומר לה. "בוקר טוב".

שער השיש השחור פתוח כדי חריץ, אך באומרי "חריץ" כשאני מתייחס
לשער בגובה עשרים מטרים ורוחב של שבעה מטרים, אני מתכוון בהחלט
למשהו שדרכו יכול אדם לחמוק פנימה. מבלי לתאם זאת, כולנו חשנו
כמפריעים למשהו בהיכנסנו אל העיר, כמו אדם לא קרוא המתפרץ
למסיבה, וכאשר הוא נכנס הכל משתתקים ומביטים בו, ואך ורק בו.
כך חשתי. כאילו אלפי עיניים היו מופנות אליי, אף על פי שלא היה
שם אף אחד.
העיר הייתה ריקה, כאמור. לא היו בה שרידי אנוש נראים לעין, אך
לזאת ציפינו. עם זאת, לא נראה כי ישנם מקומות בהם שרידי תרבות
יסתתרו - לא היה חול על מדרכות העיר, על גגות הבית, בתוך
המבנים לא היה אפילו אבק. הצמחייה נסוגה במרחק כמה סנטימטרים
מן העיר וכל אשר צמח בה היה מעוצב כגן מטופח, גזום ושמור היטב,
אם כי יכה בי הברק אם אדע בידי מי.
העיר הייתה מורכבת מחומות נמוכות מזו החיצונית, גובהן כשלושה
מטרים, אשר נראה כי נועדו להפרדת חלקיה השונים של העיר. בין
חומות השיש העשויות מיקשה אחת היו מעברים, נטולי שער או דלת אך
תחומים בשיש שחור כעין מפתן ומזוזות. עברנו בהם, שומרים על
עצמנו בקבוצה אחת, מחפשים את דרכנו לעומק העיר. עברנו בין
הטבעות ללא מפה או רמז באשר לכיווננו, כמו מבוך, ופעמים מצאנו
עצמו בטבעת החיצונית יותר לזו שממנה יצאנו, או אפילו שתיים
החוצה מבלי שנעבור בזו שביניהן.
אלכס היה הראשון שעזב את הקבוצה. בטבעת השלישית או הרביעית
פנימה, מעקב אחר מספרן היה מסובך בשל אלמנט המבוך, הוא גילה
גני-נוי מרהיבים ביופיים, ובהם פרחו עצים ופרחים ושיחים מזנים
שמעולם לא הכיר או ידע. הוא פנה מאיתנו אז ואמר כי כבר ידע
למצוא דרכו החוצה. עזבנו אותו לנפשו.
שלומית וזהרה נפלו בטבעת השישית לעומק העיר. שלומית הביטה
בשמיים כשזיהתה עוף דורס מעופף, שלפה את משקפתה להביט בו,
ופערה פיה. לאחר כשתי דקות הורידה עיניה והביטה בנו. "זו
חימרה", היא אמרה.
"מה?" שאלה יעלי, שאחזה בידי ברפיון מה, כי רצתה לרדוף אחר
פייה קטנה שקיפצה בין פרחי היסמין שגדלו בגני הטבעת.
"חימרה. חיה אגדית, שפלג גופה העליון הוא של עיט והאחורי כגוף
אריה".
"לא יכול להיות, שלומית", טענה זהרה. "חימרות היו חיה
מיתולוגית. הן אינן קיימות באמת. עדות יחידה למראן נמצאו
בחרסים ואגדות של היוונים והרומים".
"ובכל זאת, רוצה לראות?" התריסה שלומית, מושיטה לארכיאולוגית
הידענית את משקפתה.
"תעזוב, אבא, אני רוצה לראות את הדרקון ההוא שם..."
"תסכלו! המקום הזה שורץ בחיות מיתולוגיות!" אמרה שלומית, פורשת
ידיה לצדדים על מנת להבהיר כי היא מדברת על טבעת זו של העיר.
"זה... זה... זה חלום ילדות של כל זואולוג, או וטרינר, או
אפילו מאלף כלבים! זה פשוט אדיר!" וכמו ילדה קטנה, או ליתר
דיוק כמו אלכס לפני שתיים-שלוש טבעות, היא פנתה לה הצידה והחלה
לרוץ בין שיחי היסמין המפזזים באורות עדינים של פיות ושדונים.

זהרה משכה בכתפיה. "זה כן ענייני, אתם יודעים. זה משנה לחלוטין
את כל זווית הראיה שלנו על מיתולוגיות", ובדברים אלו גם היא
פנתה לצד האחר מזה של שלומית, להביט בדרקון אדום קטן הבוקע
מביצתו הרכה.
אני לא יודע מתי ג'ון נעלם. כבר לא שמתי לב. כל מה שהתרכזתי בו
היה העובדה שהעיר נראתה לי כל כך מוכרת, וככל שגברה תחושה זו
כן גברה והתחזקה אחיזתי סביב פרק ידה של יעלי, שהייתי כמעט
גורר אחריי בתוך המבוך של עיר השיש הלבנה, ובין השערים שחורי
המפתן.
"מקס, אני עייפה". שרון התיישבה על ספסל שיש לבן שנראה כפורץ
מתוך השיש של הקרקע, יותר מאשר מונח או מחובר אליו. כמו היה
להם גוש ענק של שיש לבן שהם פיסלו מתוכו עיר בלי להוסיף אף
חלק, מלבד לשערים השחורים והמפתנים.
"כרצונך", אמרתי, ומשכתי בכתפי, ממשיך ללכת.
"בואי, שרון", אמר לירוי, מושך אותה מן הספסל. "לא כדאי שנאבד
אותם".
תחושה מוזרה. למה לירוי רוצה כל כך לשמור איתנו על הקצב? הם
הרי יכולים להשלים את הפער. שאלתי אותו. "זהו מבוך", הוא אמר,
"לא כדאי שנאבד גם אותך. או את יעלי". צמרמורת עברה בגופי
כשיצאה המילה מפיו, שמה של בתי. משהו לא בסדר.
עוד טבעת, ועוד אחת. ניסיתי להוביל את החבורה המצומצמת שבה
נותרנו אך לירוי נראה מתמרמר על כך, ממלמל לעצמו כי זו לא
הדרך, ואכן לעיתים קרובות מצאנו עצמנו בטבעות קודמות לאלו
שהיינו בהן, או מגיעים למעברים סתומים שאינם מובילים לשום
מקום.
"אם אתה יודע כל כך טוב, תוביל אתה את הדרך!" התפרצתי עליו
לפתע, כשהגענו לעוד מבוי סתום והוא שוב מרר לעצמו כי זוהי אינה
הדרך. הוא השתתק אז והביט בי, ומבטו היה חלול, כמו... לא
יודע... כאילו הוא לא ראה אותי, אלא הביט במשהו אחר, מעבר לי.

"אני אוביל אותנו!" קפצה יעלי, וכבר החלה למשוך אותי חזרה מן
המבוי הסתום. לירוי התנער והביט בה בשאלה, ממש כמוני וכמו
שרון, אך היה משהו אחר במבטו... אולי הוא ידע יותר מאיתנו.
יעל עברה בין המעברים, פוסחת על שערים מסויימים ועוברת באחרים,
הכל נראה כה אקראי ולא מאורגן ובכל זאת, לא חזרנו על צעדינו
עוד. גם כאשר לירוי ושרון היו מפגרים מעט מאחור, הם היו מוצאים
אותנו עד מהרה, לפעמים אפילו נמצאים מול אחד השערים לפנינו,
כמו ידעו כבר לאן תרצה הילדה הקטנה ללכת.

בסופו של דבר לא היו עוד חומות.
לפנינו הייתה כיכר גדולה, מרכזה של עיר השיש המעוגלת, והכיכר
כולה הייתה צחורה, והשמש עמדה במרכז הרקיע. גודלה העצום של
העיר וחוסר הצמחייה הגבוהה בה גרמו לכך שהשמש תיקלט היטב בשיש
של מרכז העיר, ואנו הוכינו סנוורים.
"למה יש מיטה באמצע העיר, אבא?" שאלה יעלי, מביטה לעומק האור
בעודה מגוננת על עיניה בידיה הקטנות. מיטה? אינני רואה כל
מיטה. אך לאחר חמש דקות השמש זזה מעט, וראיתי זאת גם אני. מעמד
דמוי-מזבח במרכז הכיכר, כולו שיש צחור, מלוטש ובוהק, ומעליו
שוכבת בתכריכים שחורים. אורכו היה כחמישה מטרים ואורכה של
הדמות בתכריכים קטן ממנו אך בכחצי מטר. התקרבנו אל המזבח, אני,
יעלי, שרון ו... לא היה איתנו עוד מישהו?
יעלי רצה קדימה בפתאומיות, ואחיזתי ניתקה ממנה. היא רצה קדימה,
רצה מהר, הישר אל המזבח. יש מדרגות קטנות בצידו של המזבח והיא
עולה בהן ומביטה בדמות שבתכריכים השחורים, ונוגעת בה קלות. "זה
שיש", היא אומרת. "ממש כמו כל השאר".
היא מורידה מצווארה את התליון שלה. מאיפה התליון הזה? מתי היא
קיבלה אותו? הוא עשוי משנהב וצורתו כשן-פיל קטנה, קשורה בחוט
זהב לשרשרת שלה. היא נוטלת אותו בידה ועוברת על התכריך המכסה
את עיני הדמות השוכבת על המזבח.
והתכריך עשוי השיש המוצק נופל כפיסת משי מעל עיניה של הדמות.
"בוקר טוב", יעלי אומרת בחיוך קורן, ומביטה לעומק פסל-השיש של
תכריכים המכסה, כפי הנראה, משהו השואף להיות חי.
אני מתקרב אליה, ומביט אל תוך החור. שתי עיניים כחולות
וגדולות, ארוכות ריסים, העיניים היפות ביותר שראיתי בחיי
ניבטות אליי משם, צוחקות. אני מביט ביעלי. עיניה הכחולות
צוחקות גם כן. "היא פשוט הייתה צריכה מישהו שיעיר אותה".


כשהייתי צעיר קראתי בחוברת קומיקס סיפור קצר על מישהו שנלכד
בחלום של עיר. הוא אמר בסוף שאם הערים שלוות כל כך רק כי הן
ישנות, הוא לא רוצה לדעת מה יקרה ביום בו הן יתעוררו. אני חושש
שהן מתחילות להרגיש ששנת היופי שלהן תמה.