אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי.
למעשה אני חושבת שאף אחד לא יודע!
אני פוחדת מהחושך, מהאנשים, מהקולות המפחידים של אופנועים
שקורעים את הכביש בשעותיו המוקדמות של שבוקר.
הכל נראה כל כך עלוב בעיני, אפילו השמש והים האינסופי שרק לא
מזמן כל כך אהבתי.
הכל, כל אלה כם רק מסך, עוד מטאפורה, עוד מערכה מתוך מחזה
מחורבן שכתב מישהו חסר כישרון.
החיים רצים לי מול העיניים, יום ועוד יום, שנה ועוד שנה, הכל
כל כך חסר משמעות.
כל שנייה רק מקרבת אותי לסופיות שלי, לאיד שבי, לחומריות ולגוף
המתכלה שהוא אינו אלא עוד מעטפת שמחסה חלל ריק ושוחור בשכבת
עור ועצמות.
כולנו בעצם רק בובות, צעצוועים מרופטים ישנים וחסרי אונים,
מחקים שמישהו יוציא אותנו מהארון ויפיח בנו רוח חיים, ימשוך
בחוטים שלנו, יעלה אותנו על הבמה ויכניס אותנו להצגה שלו,
למציאות שלו ויתן לנו את שעת הזוהר שלנו.
ואז כשההצגה תגמר, אנחנו נשוב אל הארגז המחניק, ושוב לא נהיה
אלא בובות זרוקות בחלל אינסופי.
בסוף החשיכה תגבור עלינו, על כולנו.
גם אותך היא תתפוס, פשוט אתה לא תהיה מוכן לזה, אני מתכוננת
לרגע הזה כבר שנה תמימה מאז מותה של נפשי התאומה, אני צוברת
ניסיון בהתמודדות עם הסוף, המוות הבלתי נמנע.