שוב פעם הבכי האותנטי הזה עולה - מאיים להשחית
אקט טהור ומפואר
של שנאה עצמית.
מבואסת מהריק שמתרוקן בזילות נוראה מתוך עצמו.
מהאתגר, שמוצילי לשון מהמדרכת ממול,
לועס מסטיק ידעני, מנפח בלונים
שמתפוצצים לי מול הפרצוף, חסר הפנים שלי.
תמיד לא היו לי פנים. מאז שאני לא זוכרת את עצמי.
העצמי הזה, הייתי שולחת אותו לכל הרוחות.
דווקא ברוחות אני טובה,
יודעת להביא אותן בהינף מחשבה
בבדל מודעות מזוקק.
אבל, מי שם זין על מכשפותי המזה-לא-רלוונטית.
מבואסת מהבזבוז הצורח של
שמש המתחלפת ברוח צולפת
עירבוב גאוני של לבן ושחור, על נצח גווניו
המתלטף ממרחק, מולי.
מבואסת מאנשים. נשים.
ממשה וחיים ויוסף ושושי וירדנה וישראל.
גופיות ומטריות, ועשן הבשרים, וריח הבצע הזעיר
דבוקים בדבק נגרים ממכר
אל נשמתם.
מתבאסת מליבידו מורעל, גונח,
נאנק תחת כובד המסע
שלעולם לא ייצא לדרך.
אוף, חייבת ללכת עכשיו. כמה ילדים קטנים,
מחכים לי בקוצר רוח גדול.
מה הם מוצאים בי, השד יודע.
אני, העלובה, הפותה, הרחמנית, הפאתטית,
עלובת המילים אלופת ההחמצות...
שוב פעם, הבכי האותנטי הזה עולה - מאיים להשחית אקט טהור
ומזהיר -
של שנאה עצמית.
אחר כך.
|