קארין ישבה לידי וליטפה את שיערי, הצבוע אדום. ואני בכיתי. אף
אחד חוץ מקארין מעולם לא ראה אותי בוכה. אני לא מאמינה בבכי,
וכל פעם שאני מרגישה את הדמעות מתפרצות אני הולכת ועושה משהו
כמו לצבוע את השיער לאדום. בדרך כלל זה עוזר, אבל הפעם זה לא
הספיק. הידיים של קארין התמלאו בצבע טרי כשהיא ליטפה לי את
השיער, אבל לא היה לה אכפת. אהבתי אותה בגלל זה בדיוק - בגלל
הדברים הקטנים האלו, בגלל שהיא יודעת שאני אוהבת שמלטפים לי את
השיער, אז היא תעשה את זה בכל מחיר. למרות הצבע, למרות שהרצפה
שישבנו עליה היתה קפואה, ולמרות שהיא היתה על סף דמעות בעצמה.
היא מדהימה, החברה הכי טובה שלי. הרבה יותר טובה מכל חבר
אידיוט שאי פעם היה לי. פי אלף יותר מבינה ואוהבת. החברים שלי,
אני ממש יודעת איך לבחור אותם. כל אחד יותר גרוע מהשני, ואני
פוחדת שיום אחד לא יהיה כבר לאן לרדת.
האידיוט החדש שלי ניסה להתחיל עם קארין, אחרי חודשיים שהוא
ואני היינו יחד. התחיל איתה. וכמובן שהיא סירבה, החברה המדהימה
שלי. ערן, זה השם של החבר לשעבר שלי. פגשתי אותו באיזו מסיבה,
רקדנו ביחד ואז חבר משותף קישר בינינו. הוא היה נחמד. נראה
נחמד. וחסרו לי כמה בנים נחמדים בחיים שלי. אז הייתי איתו,
היינו ביחד. למה לא, כשחושבים על זה. ואז התחלתי לאהוב אותו.
זה שכל החברים שלי עד עכשיו היו דפוקים, לא אומר שהאחד הזה
יהיה, אמרתי לעצמי, והתאהבתי. החיסרון של אופטמיות הוא שהיא
נוטה להתפוצץ בפרצוף פה ושם.
כשהוא בא אליי ואמר לי שקארין ניסתה לנשק אותו, הייתי המומה.
לא האמנתי שחברה כה טובה ונאמנה שלי, הבנאדם שסמכתי עליו יותר
מכולם, תבגוד באמון שלי ככה.
בעצם, להגיד שלא האמנתי יהיה שקר, כי האמנתי כמו פתי מושלם.
העדפתי לשחק אותה פגועה מאשר לחשוב בהיגיון. הטעות הכי גדולה
שלי היתה לא לסמוך עליה. אחרי כמה שעות היא באה ואמרה לי שערן
ניסה להתחיל איתה, ואני הסתמכתי על הסדר הכרונולוגי הטפשי של
הדברים והאשמתי אותה בזה שהיא מכסה על מה שהיא עשתה. בלי
מילים, היא קמה והלכה מהבית שלי. בשתיקה מכאיבה. בו ברגע הבנתי
שעשיתי טעות נוראית, והלכתי וזרקתי את ערן. רק השתיקה הזו, רק
העזיבה שלה, זה היה מספיק בשביל להאמין לה. היא ידעה את זה.
יום למחרת התקשרתי אליה וביקשתי ממנה לבוא לצבוע לי את השיער.
לא ישנתי כל הלילה, כל הזמן מחשבות. בלי להתווכח, בלי להזכיר
את מה שקרה, היא באה. בשתיקה היא מרחה את כל הצבע על השיער
שלי. היא הספיקה כמעט הכל כשהתפרקתי לה מול העיניים. התחלתי
לבכות כמו מטורפת, ולמלמל שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד יותר
בחיים שלי, לא יכולה לתת את הלב שלי לבנים שימחצו אותו, לגברים
שמחפשים רק דבר אחד. היא ידעה, היא הרגישה את הכאב שלי מספיק
בשביל לא להזכיר את שלה. כאבנו ביחד. היא חיבקה אותי וליטפה את
השיער שלי, מורחת את הצבע על הבגדים של שתינו.
כשקמנו מהחיבוק, ליטפתי לה את הלחי מתוך דחף משונה. היא חייכה
וליטפה אותי חזרה. נישקתי אותה. ככה עם הצבע והדמעות, באמצע
חדר השירותים שלי. נישקתי את החברה הכי טובה שלי, והיא נישקה
אותי חזרה, וזו היתה ההרגשה הכי טובה בעולם.
הוקרא בערבמה ה- 43. |