מילים שטבעו בדמעות עם הזמן,
חוזרות וצפות כמעט מעצמן,
והם כבר מזמן לא כפי שהיו,
רק הד של דברים שלא נאמרו.

האור שהיית עכשיו קר ואפל,
אך הצל שהטלת הולך וגדל.
ועמוק בפנים אותו צליל עמום -
מילים מוזרות שלא אומרות כלום.

ממה שאמרת, שיקרת בהכל.
ממרומי מושבך, נפלת בגדול.
משמעות עמוקה הלכה לאיבוד,
לחוד המילים והמעשים לחוד.

אך למרות שהכל רחוק בעבר,
אותן המילים הן כל מה שנשאר.
כי כשלא היה אור ושקטו הצלילים,
יכולנו לתקשר בפחות ממילים.

ואותן המילים, מילים אבודות,
במוחי הקודח עודן מהדהדות.
מחזירות לי המון זכרונות אפלים,
ומותירות אותי  - בלי מילים.