[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ברחנו, בטח שברחנו, מה יכולנו לעשות? הרי שברנו את החלון של
אינגה המכשפה.
מי ידע שיוסי הפרעוש יצליח לבעוט בכדור טניס אל מעבר לגדר של
המגרש?
ואז יעבור גם את החומה שמקיפה את דירתה של אינגה?
ובסוף עוד יעבור דרך החלון החסום לפושעים וסתם ילדים מגעילים
על ידי מערכת כפולה של סורגים?
אני לא ידעתי...
וגם לא אלי השכן ויוסי שסתם בעט לנו בכדור כי לא רצינו שישתתף
במשחק יחד איתנו...

אבל כל זה לא משנה עכשיו, לאינגה נשבר החלון ואינגה תגרום
למישהו לשלם...

אינגה היא מכשפה, אבל אחת אמיתית, לא סתם אחת שקוראים לה מכשפה
כי היא רעה, היא עושה כישופים, עם כל מיני מרכיבים מוזרים
כאלה; לטאות וזנבות של עכברים וכל מיני סוגי עיניים...
אני אישית לא ראיתי את כל זה, אבל אלון, הילד הכי חזק אצלנו
בשכונה, כן ראה.
הוא היה אצלה לפני שנה וחצי אחרי שהתערב עם אלי השכן שלי
שיצליח לגנוב את החתול של אינגה מהמרפסת שלה.
הוא לא הצליח לגנוב את החתול, כי אינגה תפסה אותו בדיוק כשנכנס
למרפסת, ומשכה אותו לתוך הבית.
הוא סיפר לי אח"כ (אלון חבר טוב שלי...) שהיא ניסתה לתת לו
לשתות את אחד השיקויים שלה, שזה יגרום לו להפוך לחתול וככה הוא
ילמד לא להתעלל בחתולים של אנשים אחרים.
אבל הוא הצליח לברוח.
הוא אמר לי שהוא עשה כאילו הוא עומד לשתות את השיקוי, אבל זרק
לה אותו לפרצוף וברח מהבית שלה.
הוא אומר שמאז יש לה שפם כמו של החתולים...
ואם אלון אמר את כל זה, זה חייב להיות נכון.

רצנו עד למרגש משחקים בצד השני של הרחוב, כדי שנוכל לעצור לנוח
ולחשוב מה עושים מכאן והלאה.
"אנחנו צריכים אסטרטגיה, אינגה כבר בטוח מחפשת אותנו" אמרתי
להם.
"אבל מאיפה לה לדעת שאנחנו שברנו לה את החלון?" שאל יוסי
הפחדן.
"אנחנו שברנו לה את החלון?" אלי צעק עליו, "אתה שברת לה את
החלון, ורק אתה!".
"אז למה אתם בורחים יחד איתי?" שאל בהגיון מה.
"כי אינגה לא יודעת את זה טמבל" סיכם אלי את הויכוח בהגיון רב
הרבה יותר.
"נלך לאלון" אמרתי, "הוא כבר טיפל בה פעם, הוא בטח ידע מה
לעשות עכשיו".
"בסדר, אבל צריך ללכת מסביב לגוש הבניינים הזה, אולי אינגה
מחפשת אותנו ליד הבית שלה" אמר אלי.
"ואם היא מחפשת אותנו מסביב כבר? היא לא מטומטמת אתם יודעים",
יוסי ניסה להתערב בבניית המבצע שלנו, רוב הסיכויים שכדי להניא
אותנו מלהכנס בחזרה לאזור הבניינים שאינגה עלולה להמצא בו.
"אתה צודק", אמר אלי, "תכנס אתה קודם, ואם לא תראה אותה, תקרא
לנו", חכם הבחור...
יוסי הנהן בראשו ושתק, כנראה הבין שאין לו ברירה אחרת, זאת
אינגה מצד אחד, ואנחנו בשני.

התחלנו ללכת לכיוון הבניינים, אני ואלי עצרנו, וסימנו בידינו
ליוסי שימשיך.
יוסי המשיך ללכת לכיוון הבניין שבו גר אלון, בהליכה שפופה,
שכנראה ראה באיזשהו סרט, תוך כדי שהוא מסתכל לכל כיוון.
כאשר הגיע לבניין של אלון, הסתובב לכיווננו וסימן לנו שהשטח
פנוי ושאנחנו יכולים לבוא.

התחלנו ללכת לכיוון הבניין של אלון, משום מה גם אנחנו הלכנו
לשם שפופים, בדיוק כמו שיוסי הלך.
באמצע הדרך לבניין עבר לידינו חתול שחור, "זה החתול של אינגה"
אמרתי בבהלה.
"איך אתה יודע?" שאל אותי אלי.
"אלון אמר לי שהחתול שלה שחור..." עניתי בבטחון.
"אתה יודע כמה חתולים שחורים יש? ועוד אצלנו בשכונה?" אמר לי
אלי, וכבר לא הייתי כל-כך בטוח בקשר לבעליו של החתול השחור.

המשכנו ללכת לכיוון הבניין, כשהגענו, יוסי אמר לנו שנעלה,
ושהוא יחפה עלינו כאן למטה.
"אתה רואה יותר מדי סדרות של שוטרים" אמרתי לו, "אין לך איך או
על מה לחפות עלינו כאן למטה, או שתבוא איתנו, או שתלך..."
"אני לא יכול לעלות לאלון, הוא חייב לי מכות" אמר יוסי, ואני
לא התפלאתי.
"אז תלך" אמר אלי, "בוא נעלה" אמר לי.
"אני מחכה כאן למטה..." מסר לנו יוסי בזמן שעלינו במדרגות
לדירה של אלון.





החדר של אלון נראה כמו חדר כושר, לא מהסוג החדיש, אבל עדיין
חדר כושר - חוץ מהמיטה, החדר היה מלא במכשירי אימונים: על מפתן
הדלת הודבק מוט לתרגילים על הזרועות, היה לו מכשיר לכפיפות בטן
ומזרון לשכיבות סמיכה, אופני אימון ומכשיר ריצה.
כל זה לא היה חדש לנו, אלון היה בחור אטלטי, ואחרי שהצליח
להתקבל לקבוצת הנוער של בית"ר ירושלים, כמעט ולא יצא מהחדר אלא
אם כן זה היה לאימונים, לכן הופתענו כל-כך כשנכנסנו לבית שלו
(הדלת תמיד פתוחה, ככה זה אצלו, אין גנבים, הם מפחדים להכנס
לבית שלו פן ימותו מנחת זרוע משהו במשפחה) ולא מצאנו אותו לא
בחדר, ולא בשום מקום אחר בדירה.
"מה נעשה עכשיו?!", שאלתי בהיסטריה.
"דבר ראשון, תירגע!" פקד עלי אלי.
"אבל הוא המומחה לענייני אינגה שלנו! ועכשיו הוא בידיה!"
המשכתי, אם כי בטון נמוך יותר.
"בסדר, אבל אין אלון כרגע, נצטרך למצא פתרון יצירתי בעצמנו".
"או.קיי", אמרתי בקול נמוך, ויצאנו מהדירה, צריך להציל את
אלון.
בדרך למטה, שמענו יללות חתול חזקות וכמה צעקות, אלי צעק עלי
משהו שלא הצלחתי להבין והתחלנו לרוץ כמו מטורפים לכיוון היציאה
מהבניין.

כשהגענו למטה, כל מה שנשאר מיוסי הייתה פיסת בד כחולה, כנראה
מהחולצה שלו, וטיפות דם קטנות.

"אמרתי לך שהחתול הוא של אינגה!" צעקתי על אלי, הוא לא הקשיב
לי, הוא היה עסוק בבדיקת הבד והטיפות דם שנשארו על הרצפה.
"יכול להיות שאנחנו בבעיה יותר גדולה ממה שחשבתי" אמר לי אלי,
הוא לא האמין עד עכשיו שאינגה מכשפה, הוא רק פחד שהיא תנסה
להרביץ לו על החלון השבור, אבל כנראה שמשהו התחיל לחלחל לראש
העקשן שלו.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי.
"נצטרך ללמוד יותר את האוייב..." אמר בשקט נפשי מפחיד.
"אבל איך נלמד יותר מקרוב את האוייב אם להתקרב יותר מדי לבית
של אינגה זה בדיוק הדבר שאנחנו מנסים להתחמק ממנו?" שאלתי, לא
מאמין למשמע אוזניי.
"זה בסדר, אנחנו לא הולכים לבית של אינגה, אנחנו הולכים
לספריה".
"לספרייה?! מה נעשה בספרייה?", ממתי הוא נהיה לי מלומד?
"נחפש חומר על מכשפות, אחי אומר לי שהספריה שלנו עולה על כל
הציפיות כשמדברים על חומרים מוזרים, הוא אומר שהספרן שהביאו
לפני שנתיים מוזר פחד ושהוא אוסף בפינה קטנה כל מיני ספרים ממש
עתיקים על מאגיה שחורה וכישופים... הוא אמר לי שיש לו אפילו
ספר קבלה מהמאה ה- 14... ושזה אחד הספרים הראשונים שכתבו על
הקבלה".
"שיהיה, נלך לספרייה..."





הספרייה שלנו היא מקום מאוד לא פופולרי, בהתחשב בזה שהיא שייכת
לבית הספר המקיף של השכונה, ואין כאן יותר מדי תלמידים שששים
אלי ידע, כמו כל הדור המחורבן שלנו.
כנראה בגלל זה, היא מתוחזקת להפליא, וכנראה שהיא עדיין מתוקצבת
כמו שצריך, מפני שהשידות מלאות עד אפס מקום בספרים על גבי
ספרים, חלקם חדשים ביותר, חלקם ישנים עד מאוד, וחלקם, ספרים
שלא ידענו שקיימים בכלל (לא שהידע הספרותי שלנו מרקיע שחקים או
משהו...).
המקום היה ענק, אבל בכל מקרה, במרכז הספרייה, ניצב לו דוכן
ההחתמות, ושם, עמד איגור, הספרן.
איגור היה ענק, בערך בגובה שני מטר וחצי, בלי צחוק, שערו השחור
עמד בניגוד מוחלט לצבע עורו הלבן, כל-כך לבן, שהקיר המסוייד
להפליא של הספרייה נראה לי כזקוק נואשות לצבע.
הוא היה לבוש בבגדים ישנים, מכנסיים חומות וסריג כמו של סבא,
על דש הסריג הפתוח הייתה סיכה קטנה, בצורת מטה ונחש אלכסונים
זה לזה, מוזר...

הגענו ישירות אליו, לא ניסינו אפילו להתחמק, לא ראינו סיבה
מיוחדת לעשות את זה, עם המיקום שלו והגובה שלו, הוא יכול לשלוט
על כל הספרייה.

איגור לא הסתכל עלינו כשהתקדמנו לעברו, הוא היה עסוק בקריאת
ספר ישן,
היה זה רק כאשר שאלנו אותו איזה ספרים יש לו שמדברים על מכשפות
וטיפול בכישופים שהוא הרים את מבטו ובחן אותנו לעומק, כמנסה
לאתר סימנים כלשהם לכך שאנחנו צוחקים עליו.
משלא מצא סימנים כאלו, שאל: "בשביל מה לכם להתעסק בנושאים
שגדולים עליכם בכמה רמות ילדים? אין לכם מה לעשות? להציק לאדם
בוגר בזמן עבודתו?"
"אנחנו רוצים לדעת איך להרוג מכשפה..." אמרתי, וחטפתי מרפק חזק
בבטן מאלי, זה כאב.
"איזו מכשפה בדיוק אתם רוצים להרוג?" שאל ברצינות, "מהסוג
שעוסקות במאגיה שחורה, או מהסוג שמתעסקות בקבלה?", הופתעתי
מהמהירות בה קיבל את דברי.
"אנחנו לא יודעים בדיוק, אז תן לנו חומר בשתי הנושאים" אמר
אלי, שמצידו לא היה מי שייתן לו מרפק בבטן, אני לא עושה דברים
כאלו, אני נגד אלימות.
"לכו למדף השני מימין, הוא יעזור לכם" אמר איגור, "ואם תצטרכו
עוד עזרה, תקראו לי".

הלכנו אל עבר המדף, מבוהלים טיפה מהקור וחוסר העניין שגילה
איגור מהבקשה שלנו, זה נראה קצת מוזר, הוא בדרך כלל עוזר
לילדים שרוצים להתעסק עם קסמים? אולי זה מסוכן שיהיה בנאדם כזה
בספרייה של בית הספר עם ילדים קטנים ותמימים... אולי...

המדף אליו כיוון אותנו איגור היה מלא בספרים ישנים מאוד, ועל
כולם היו חרוטות בזהב כל מיני שמות באותיות אנגליות מקושטות,
אבל לא הצלחנו לקרא שום דבר ממה שהיה כתוב שם, ניסינו לפתוח
כמה מהספרים, אבל גם החלקים הפנימיים היו כתובים באותה שפה.
אחרי שהתייאשנו מלחפש איזשהו ספר בעברית תקנית, הצעתי שנפנה
שוב לאיגור, אולי הוא יעזור לנו.

"איך אתם רוצים להרוג את המכשפה שלכם?" שאל.
"איך הורגים מכשפה?" ענה לו אלי תשובה שאלתית משהו.
"יש לכם איזשהו מושג בקשר למה שאתם רוצים לדעת?" שאל בקוצר
רוח,
"אנחנו הסתכסכנו עם השכנה שלנו אינגה שהיא מכשפה, והיא..."
הכאב החד שהקרין מהרגל שלי לראש עצר את חוט מחשבותיי, אלי
החליט שהדרך היחידה להשתיק אותי תהיה להוריד את עקב נעליי
הנייקי שלו היישר למרכז הרגל המסכנה שלי, שגם ככה עדיין לא
התאוששה מההתעקמות שלה במשחק כדורגל לפני שלושה חודשים...
"אנחנו רוצים לדעת איך הורגים מכשפה, ומכיוון שאנחנו לא
מצליחים למצא פה ספר שיסביר לנו איך, אולי אתה תוכל להסביר
לנו..." אלי היה הרבה יותר ישיר ממני.
"מנין לי לדעת כיצד להרוג מכשפה?" שאל איגור.
"אל תשחק איתנו" ענה לו אלי, "אין שום סיבה שתאסוף כאן את כל
הספרים האלה אם לא היית קשור לכל המשחקים המוזרים האלה..."
"אם אתה אומר, נערי הצעיר, כנראה שאתה צודק, מה אתה רוצה
לדעת?" -  זה היה אישור או לא?
"מה צריך לעשות כדי להרוג מכשפה?" שאל אלי עם חיוך מנצח על
פניו, מבחינתו קיבל אישור.

"מכשפות, בניגוד לערפדים, הם יצורים חיים רגילים, לא יצורי רוע
ולא על אנושיים, להרוג מכשפה אמור להיות פשוט כמו להרוג אדם;
הבעיה היחידה היא, שמכשפה יכולה להתנגד ולגונן על עצמה בצורה
הרבה יותר כואבת וקשה מאשר אדם רגיל, לא משנה עד כמה חזק
יהיה", איגור נאם לנו, "לכן מה שתצטרכו ללמוד, יהיה כיצד תוכלו
להתגונן מפני התקפה קטלנית של המכשפה אותה תנסו להרוג או מכל
דבר אחר בסביבתכם, אל תשכחו שכאשר יש מכשפה בסביבה, כל אביזר
באיזור עלול להוות סכנה!"
"אז מה צריך לעשות?" שאל אלי, עכשיו הוא היה קצר רוח.
"כל זמן שאתם בקרבת המכשפה או כל אביזר מכושף אחר, עליכם לזמר
את המשפט: 'קורכוס דנטרו מיו נומהטוקס' ללא הפסקה, זהו מזמור
הגנה ואמור להגן עליכם מפני רוב סוגי המכשפות הקיימות בזמננו,
אך אל תשכחו להמשיך לזמר אותו כל עוד אתם בקרבתה, כי רק אז אתם
בטוחים מפני כישוף כזה או אחר שלה!"





"קורכוס דנטרו מיו נומהטוקס?! מאיפה הוא הוציא את זה?" שאלתי
את אלי לאחר שיצאנו מהספריה והתחלנו ללכת בחזרה לכיוון גוש
הבניינים המשותף שלנו.
"שתוק ותשנן את המשפט..." הייתה כל התגובה של אלי.
לא דיברנו לאורך כל שאר הדרך בחזרה.

כשהגענו לאיזור המגורים שלנו, אלי עצר אותי עם ידו וסימן עם
היד השנייה לשקט, עצרתי וניסיתי לשמוע משהו, לא שמעתי כלום.
"מה אנחנו מנסים לשמוע?" לחשתי.
"אני חושב ששמעתי יללה של חתול" אמר אלי.
"אז? המקום הזה שורץ בחתולים, אתה אמרת לי את זה בעצמך..."
"אבל זה היה לפני שהחתול תפס את יוסי..."
"אה..." שתקתי.
חיכיתי עוד כמה שניות עד שאלי התחיל שוב ללכת ואני הלכתי
אחריו.
"לאן אנחנו הולכים עכשיו?" שאלתי אותו.
"לדירה של אינגה" אמר בשקט נפשי, כל פעם שהוא מדבר ככה, יש לו
תוכנית, אז למרות שהרעיון נראה לי משוגע מדי, הלכתי, הרי צריך
להציל את אלון.

הגענו לבניין שבו אינגה מתגוררת, הסביבה הייתה שקטה מדי, לא
שמענו שום רעש, לא של מכוניות מהסביבה, ולא של ציפורים
מצייצות, כלום.
זה נראה לי מוזר, אבל לאלי היה את הפרצוף הזה, של
יש-לי-תוכנית-והיא-תעבוד-אז-בוא-ואל-תפריע, אז הלכתי איתו.

נכנסנו לבניין, והתקדמנו לדירה שלה, שהייתה בקומה הראשונה, אלי
אמר לי להתחיל לזמר את המשפט, אז התחלתי, "קורכוס דנטרו מיו
נומהטוקס, קורכוס דנטרו מיו נומהטוקס, קורכוס דנטרו מיו
נומהטוקס
...".
הדלת הלבנה בלי שום שלט עליה, הייתה פתוחה, כאילו היא יודעת
שאנחנו בדרך אליה והיא פשוט מזמינה אותנו להכנס, אז נכנסנו,
אני פחדתי פחד מוות, ורק בגלל שלא שתיתי שום דבר מהבוקר והייתי
בדרך להתייבשות, לא השתנתי במכנסיים.

ברגע שהיינו בפנים הדלת נסגרה, ושנינו קפצנו יחד עם הלבבות
שלנו, שהגיעו לגרונות שלנו, אבל גם אז, לא הפסקנו לזמר:
"קורכוס דנטרו מיו נומהטוקס, קורכוס דנטרו מיו נומהטוקס...",
אפילו יותר מהר...

שלושה חתולים שחורים שכבו על שטיח מוזר למראה שהיה בסלון
הדירה, שניים מהם קמו לקראתנו ברגע שראו אותנו, ונראו כעומדים
לתקוף אותנו, אך ברגע שקמו מהרצפה, החתול השחור השלישי פתח את
פיו הגדול והיללה שלו נשמעה כמו צווחה חסרת רחמים.
שני החתולים חזרו במהירות לשטיח והתיישבו בשקט, בלי להוציא
צליל.

אלי סימן לי בידיו (פיו היה עסוק ב- קורכוס דנטרו מיו
נומהטוקס
) שאעקוב אחריו; הלכנו למטבח, הוא לקח שתי סכינים
גדולות ומשוייפות, ונתן לי אחת מהן; ההרגשה של הסכין החדה בידי
הייתה מוזרה, ובאותו רגע הבנתי - זה לא צחוק, אנחנו הולכים
להרוג את אינגה...
נשמע צלצול רחוק באיזשהו מקום, הוא הקפיץ את שנינו, ואז נפסק.
עוד צלצול, הפעם יותר חזק, אלי הסתכל עלי, עיניו פעורות כל-כך
שהייתי בטוח שהן הולכות ליפול לרצפה בכל רגע, לא הבנתי מה הוא
רוצה ממני, ואז הוא הוריד את עיניו שהיו מקושרות לשלי עד כה,
אל מכנסיי, או יותר נכון, אל כיסי השמאלי.
הפלאפון... הפלאפון!!!
לקחתי אותו מיד, תפסתי את הפלאפון בשתי ידי, מוכן להוריד את
הסוללה ולכבות את הפלאפון הכבר מאוד מרעיש, אבל אז ראיתי את
המספר המופיע על הצג - אלון!!!

עניתי מיד, בלי לשים לב לפרצופו החיוור מתמיד של אלי.
"תעופו מהבית שלה מיד!!!" הוא אמר, בלי שלום, בלי מה
העניינים, בלי כלום.
"איך אתה יודע איפה אנחנו?" שאלתי, למרות שמה שבאמת רציתי לדעת
זה איפה הוא היה עד עכשיו.
"ירדתי לזרוק את הזבל לפח הגדול, וכשחזרתי לבית ראיתי את יוסי
עומד ליד הכניסה לבניין שלי, אני הייתי חייב לו מכות עוד משבוע
שעבר על זה שצחק על אחותי שהיא פוזלת (היא באמת פוזלת... אבל
מה זה משנה, מכות ליוסי זו מצווה ארוכת ימים), הוא לא ראה אותי
מגיע, אז תפסתי אותו מאחורה והתחלתי לתת לו מכות רצח, אבל הוא
הצליח להשתחרר, הוא ניסה לרוץ, ואז תפסתי אותו מהחולצה שלו,
היא נקרעה והוא התחיל לרוץ, מהיר המנייאק... עד שתפסתי אותו
שוב כבר היינו כמעט בצד השני של השכונה, שם הוא סיפר לי מה קרה
לכם, ושחיפשתם אותי כדי לדעת מה לעשות עם אינגה המכשפה... רצתי
לחפש אתכם בבתים שלכם, ולא הייתם שם, ואז הבנתי שהלכתם לבית
שלה...
תקשיב גדעון (זה אני!) - אינגה לא מכשפה, סתם עבדתי עליך אז,
תעוף לה מהבית לפני שהיא מביאה עליכם משטרה!"
"אבל אלי רוצה להרוג אותה, אנחנו פה עם סכינים! ואיגור הספרן
נתן לנו מילות קסם נגד הקסמים שלה!"
"תגידו אתם משוגעים?! תעופו משם עכשיו!"
"אלון אומר שאינגה לא מכשפה ושנצא עכשיו מהבית שלה" עדכנתי את
אלי.
"תגיד לו, שאני לא הולך לשום מקום, בלי הראש של אינגה..."
עכשיו המצב מסתבך...
"אלון, אלי מוסר שהוא הולך להרוג אותה בכל זאת..."
"תן לי לדבר איתו"
"אלי, קח את הטלפון, זה אלון..."
"תגידו, אין לכם מה לעשות שניכם? אנחנו בבית של מכשפה עם
סכינים בידיים, מחפשים אותה כדי להרוג אותה ואתם מתווכחים
בפלאפון?"
"אלון, הוא לא רוצה לדבר איתך כרגע..."
"תגיד לו שאם הוא לא עולה על הקו תוך שנייה וחצי, המת היחיד שם
יהיה הוא, כי אני אקרע אותו במכות... תגיד, למה אתה נגרר
אחריו?"
"כי אתה לא נמצא?"
"תביא לי אותו!"
"אלי, אלון די חם עליך כרגע... אתה בטוח שאתה לא רוצה לדבר
איתו?", זה השפיע עליו...
"תן לי, תן לי נו!.."
מסרתי לו את הטלפון, כל מה ששמעתי היה "אה הה, אה הה, אה הה,
אה... או.קיי... טוב... ביי..."
"היא לא מכשפה, בוא נלך..." אמר לי אלי, ולי אישית, לא הייתה
שום בעיה... מי רוצה להפוך לרוצח בגיל 13? בטוח לא אני...

יצאנו מהבית של אינגה, שלא הופיעה בכלל בכל הזמן שהיינו אצלה
בבית... מוזר.
היא ידעה שאנחנו שם? שמעה אותנו? יכול להיות שהתחבאה? אז היא
כנראה באמת לא מכשפה... או שזה בגלל הקורכוס דנטרו מיו
נומהטוקס
שזימרנו כל הזמן?
בכל מקרה, אם אלון ויוסי בסדר... (או רק אלון בעצם... מיוסי לא
כל-כך אכפת לי) אז הכל טוב - חלון שבור או לא, מכשפה או לא,
הכל בסדר.





"הם הלכו עכשיו, הכל טוב..." אמרה החתולה השחורה לשתי החתולות
האחרות, שמצידם הסתובבו מסביב לרגליים של הראשונה וייללו
בשמחה, "ידעתי שאני צריכה להשאיר את הילד הזה אלון בחיים בפעם
הראשונה שראיתי אותו, הוא נראה לי אחד שייתכן ואזדקק לו בעתיד"
אמרה החתולה שוב, והפכה לאשה זקנה ומגעילה, העונה לשם...
אינגה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"חג שמח!"




(ברכה יהודית
מסורתית)

מוגש בחסות
בוליביה ושות'.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/4/01 16:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקולס קופיטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה