כמה חשבתי על יאנה בימים הבאים. כמה הרהרתי בה ובדמותה
המכשפת. כמה הוקסמתי ממגעה הרך ומקולה השקט.  
והיו לילות בהם הייתי מביט מחלון המטבח שלנו, או מהגג, אל עבר
שמי הלילה שבמערב והייתי חושב עליה. הייתי מדמיין את ימי
ילדותה בארץ הערבות הבוכייה והקפואה.
כתבתי עליה מין שיר שכזה. ואפילו חשבתי להקריא לה אותו בפעם
הבאה שאבוא.

כשבאתי לשם בפעם הבאה, זמן לא ארוך לאחר מכן, היא כבר לא
הייתה. התפוגגה כאילו והייתה חזיון  תעתועים בלבד בדמיוני
הקודח.  בפעם הזו כבר היה שם שומר והוא סירב לגלות לי היכן
היא. פשוט כבר לא שם, כך הוא התעקש ואמר.
וכך היה גם בפעם הבאה שחזרתי, וגם בפעם שלאחר מכן. סירבתי
לוותר. הן היא אמרה לי,  כמעט הבטיחה  לי שתהיה שם כשאחזור.  
והרי איך יכול אדם להבטיח לי דבר כזה בשעה שאחרים שולטים
בחייו..?
האם תוכלו לתאר את הייאוש שאחז בי לנוכח ההכרה כי יאנה,
הפרטיזנית המופלאה שלי, נעלמה מחיי באותה הפתאומיות שבה
הופיעה?    
האם תוכלו להבין את הריקנות שמילאה אותי, בהתהלכי ברחובותיה
השוממים של דרום העיר, בכל פעם לאחר שחזרתי לאותו מקום אפלולי
ונוכחתי לדעת כי היא אינה שם?
הייתי חייב לדעת שהכל בסדר אתה. שהיא בריאה. שדבר לא ארע לה.
אבל הם סירבו להגיד לי ולו פירור מידע קטן עליה ועל גורלה.

לילה אחד, כששוב חזרתי לשם ושוב שאלתי עליה, הסכימה אחת הנשים
שעבדו שם לגלות לי כי היא בסדר. לא, לא היה בזה מידע רב עליה
ובכל זאת עבורי זה היה כמו עולם ומלואו.

"איני יודע עלייך כמעט וכלום.. מהיכן באת..מתוך פרח
דבש?..מתוך קצף הים?... האם פעם באמת אהבת מישהו?.. האם הוא
החזיר לך אהבה?.. על מה חלמת כשהיית ילדה קטנה?.. באותה ארץ
קפואה רחוקה כשאמא הייתה שרה לך שירי עם נשכחים עד שהיית
נרדמת?.."

כל כך הרבה שאלות, שיוותרו ללא מענה..
"מי היא הייתה?" שואל הנזיר הצעיר את עצמו, לאחר אותו ליל אהבה
סוער וחושני, עם אותה צעירה שחרחורת ומסתורית, בשעה שבא למנזר
"שם הוורד" האפל, ביחד עם מורו הזקן, בכדי לחקור שרשרת רציחות
מסתוריות לא פחות.      ליל אהבה מכשף בעת עידן חשוך, עידן ללא
תקווה,עידן בו שולטת הדת חסרת הרחמים והיא קוטלת בבני האדם ללא
אבחנה.
"מי הייתה נערה זו, אשר הייתה יפה כמו השחר העולה, קורנת כמו
הירח במלואו, ואיומה כמו צבא שלם הערוך ומוכן לקרב?"

מי היית, פרטיזנית אבודה שלי?  היית מיואשת כמו חיה פצועה
הנאבקת בכדי להשתחרר מלוכדיה ולצאת בחזרה לחופשי והיית מלאת
תקווה כמו ציפור בר המתחילה את מסעה הארוך צפונה..  היית שקטה
כמו רגעי הלילה האחרונים, דקה לפני שזורחת השמש והיית סוערת
כמו רוחות צהובות וחמות, איומות וחונקות, המגיעות משערי
הגיהנום ומביאות עמן עידן חשוך, ואפל, וחסר תקווה, לא פחות

אולי כשיסתיים עידן זה, והטירוף והמוות יגוועו אט אט, כפי
שגוועים היום אינספור אנשים באינספור מקומות, אולי אז אמצא
אותך שוב..
מעולם לא ראיתי אותך צוחקת אך אולי כאשר יפסיקו הרוחות
הצהובות  מלנשוב,אולי אז אוכל לגלות אותך מחדש ולהביט אל תוך
עינייך הבוערות ולגלות שם בת צחוק עליזה ויוקדת