כבר שלוש דקות עברו מאז שהיא הלכה, כרגע הייתי איתה, אני והיא
ביחד, מחובקים מתנשקים,   מאוהבים, נשארתי פה עם הכוס קולה
שלה, והיא כבר עלתה על האוטובוס, רק הכוס קולה הדבר היחידי
שנשאר לי שנותן לי הרגשה שלה. לקחתי שלוק דרך הקש, מנסה להרגיש
את הטעם שלה עוד פעם אחת. כרגע היינו ביחד, כרגע היא הייתה פה
איתי, כרגע נישקתי אותה, "אבל אני רוצה עוד" אמרתי לעצמי, "אני
מתגעגע", אבל היא כרגע עזבה, עוד לא עברו חמש דקות.
הפלאפון מצלצל, שוב הם, אחח כל כך אין לי כוח לדבר איתם עכשיו,
אני לא רוצה להרוס את הרגע הזה, האהבה הזאת, הגעגוע, לקחתי עוד
שלוק מהקולה, מנסה בכוח להרגיש אותה עוד פעם.
"הלו?" עניתי, "נו? אז מה קורה? מה עושים? איפה היא? היא
איתך?" הוא שאל, "לא... היא כרגע עזבה..." אמרתי, "עזבה? היא
עזבה אותך?" השני שאל בתימהון, "לא, אידיוט, כרגע היא עלתה על
האוטובוס חזרה הביתה" אמרתי לו. "נו? אז מה עושים?" הם שאלו,
"לא יודע, תדברו איתי עוד מעט, טוב?" ביקשתי, "בסדר, אנחנו
נתקשר עוד מעט" הם אמרו וניתקו.
הסתכלתי ימינה בציפייה לראות אותה שם, נכנסת לאוטובוס, הוא
בדיוק נסעה והיא כבר ישבה שם בפנים, "פספסתי הזדמנות לראות
אותה!" אמרתי לעצמי בכעס, הסתכלתי מסביבי, מחפש משהו שיגרום לי
להפסיק לחשוב עליה, אבל שום דבר לא עזר, מעבר לכביש יש זוג
שמתנשק, מימיני יש חנות שלפני שהיא הלכה היא אמרה לי עד כמה
היא אוהבת אותה ועד כמה כדאי להיכנס, לא הספקנו כי האוטובוס
הגיע, משמאלי יש חנות של תיווך עם השם שלה בשלט גדול מלמעלה.
החלטתי להסתכל התיק שלי "בטוח תמצא שם משהו שיוכל להעסיק אותך
מבלי לחשוב עליה כל כך", ובאמת כל דבר שם השכיח אותה ממני,
המתנה שקניתי לה, המתנה לאמא שלי שהיא עזרה לי לבחור, הפנקס
שבו היא רשמה דבר מצחיק שקרה, הוצאתי את הספר "צינורות" של
אתגר קרת שהיה לי בתיק והתחלתי לקרוא, "אני אוהבת לקרוא
סיפורים שלו" היא תמיד אמרה לי, באמת כל דבר שם השכיח אותה
ממני. לקחתי עוד שלוק מהקולה מנסה בכוח להרגיש את הטעם שלה עוד
פעם, למרות שידעתי שלא יצא מזה כלום, קמתי והתחלתי ללכת לכיוון
דיזינגוף סנטר, נכנסתי פנימה, "אתה חייב למצוא משהו שישכיח
אותה, אתה חייב" אמרתי לעצמי כל הזמן. פה ישבנו שלא היה לה
כוח, פה אכלנו, פה לא יכולתי יותר ותפסתי ונישקתי אותה, פה
קניתי לה את הקולה, "הקולה!!" אמרתי לעצמי בפאניקה, התחלתי
לרוץ לכיוון התחנה איפה שישבנו, כשהגעתי הקולה עוד הייתה שם,
"איזה מזל" אמרתי לעצמי, הרמתי את הקולה והרגשתי כל כך טוב
פתאום, לקחתי שלוק מהקולה, מנסה להרגיש אותה עוד פעם אחת
ואחרונה, הכוס כבר הייתה ריקה, "זאת כנראה הסיבה שהשארת אותה
כאן אידיוט" אמרתי לעצמי, "זהו, עכשיו אפילו לנסות להרגיש ואתה
אני לא יכול" חשבתי, לא שזה עזר אבל לפחות היה לי משהו, עכשיו
גם את זה אין לי. הרמתי את הכוס וזרקתי אותה לפח, "היא כבר לא
תעזור לי הכוס הזאת, בעצם היא אף פעם לא עזרה, רק גרמה לי
להרגיש עוד געגוע אליה". אם רק יכולתי לדבר איתה עכשיו, להגיד
לה עד כמה אני אוהב אותה, עד כמה אני רוצה להיות איתה עכשיו,
הטלפון צלצל, "שוב הם" אמרתי לעצמי, הוצאתי את הפלאפון מהכיס,
אפילו לא הסתכלתי לראות מי זה, "הלו?" עניתי, "שלום מתוק..."
היא אמרה לי בקול המתוק שלה, "הגעתי הביתה והייתי חייבת להתקשר
להגיד לך שאני אוהבת אותך, אני מקווה שאני לא מפריע" היא אמרה
לי, "מתוקה שלי, אני כל כך אוהב אותך, כל כך אוהב אותך".