עלינו במעלית לביתי. אני יודעת שמקובל להזמין את הבחור ל"כוס
קפה" בתום היציאה. אני גם יודעת ש"כוס קפה" היא מילת קוד למשהו
אחר, אבל מה? לא הזמנתי את גיא לעלות ל"קפה" והוא לא שאל אם
אפשר לעלות, זה פשוט קרה.
הוא אמר "אני אלווה אותך" ואני הנהנתי. השעה הייתה 5:00 בבוקר.
היה עדיין חשוך בחוץ. התיישבנו על הספה בסלון.
"אתה צריך ללכת לעבודה בעוד שלוש שעות" אמרתי.
"אה הה" הוא אישר.
"אתה לא רוצה ללכת לישון קצת?" הפגנתי דאגה לשלומו אך קיוויתי
שיישאר.
"עוד מעט" הוא ענה.
שתינו הרבה מים. לא קפה. (למה תמיד מזמינים לעלות לקפה? מה רע
במים?)
ישבנו ודיברנו, והזמן טס, השעה הייתה כבר 6:00 ועוד שעתיים הוא
הולך לעבודה.
"גיא, אתה לא רוצה ללכת לישון?"
"עוד מעט" הוא ענה.
"תגיד גיא" התחלתי בחיטוט הרומנטי שלי, "מתי מחליטים שהאדם
שאיתו יוצאים הוא האדם היחיד שאתו רוצים לצאת ומפסיקים לצאת עם
אחרים?"
"ברגע שיוצאים עם מישהו, אז יוצאים רק איתו" הוא אמר.
"אז עכשיו שיצאנו, זה מחייב אותנו לצאת רק זה עם זו?"
"למה, יש לך תכנונים על עוד כמה?"
"לא, אבל רציתי לוודא שגם אתה לא מתכנן, ליפיוף כמוך יש בוודאי
10 הצעות מפתות כל יום"
"אני לא" הוא הפסיק "ואם את איתי בגלל שאני יפה, אז אין לקשר
הזה שום סיכוי".
"אני איתך רק בגלל שאתה יפה" התגריתי בו.
"אם כך, צריך להיפרד".
"אבל קוקי, אני דיברתי על היופי הפנימי. מבחוץ אתה סתם
סטנדרטי, כמו כל אחד אחר..."
התגריתי בו עוד יותר.
"תיזהרי ממני" הוא איים.
"עכשיו ברצינות" המשכתי "איך יודעים מתי מגיע השלב הקריטי בקשר
שממנו אסור לצאת עם בני זוג נוספים? סך הכל כבר שמעתי על אנשים
שיצאו במקביל עם כמה אנשים עד שהחליטו במי הם בוחרים".
"אני חושב שאם מחבבים מישהו ומכבדים אותו, לא יוצאים עם מישהו
נוסף במקביל."
"אני מצטערת אם אני מציקה לך עם השאלות שלי. אתה צריך להבין
שאני לא מכירה את הכללים".
"אם את דואגת שאני אצא עם בחורות אחרות במקביל, את יכולה
להירגע"
"אז יש בינינו בלעדיות?"
"כן" זה היה מרגיע.
סוגיית התחרות עם בחורות אחרות ירדה מהפרק...
קרן שמש ראשונה נראתה על פניו של גיא שישב עם פניו אל החלון.
התחלה חדשה חשבתי לעצמי. גבר חדש ובלעדי יושב כאן לצדי וכבר
ממלמל שטויות מרוב עייפות. עיניו נפתחו ונסגרו לסירוגין ומידי
פעם הוא פלט איזה משפט ללא כל קשר למשפט הקודם שאמר. צחקתי
נורא, הוא פקח את עיניו, חייך והמשיך בהזיות. כך עברה לה עוד
שעה.
השעה הייתה 7:00
"גיא, אולי תלך לישון איזו שעה במיטה שלי?"
"עוד מעט" הוא ענה.
קרוב לשעה 8:00 הוא קם ממקומו, הלך לשטוף את פניו וחזר רענן.
"אני צריך ללכת לעבודה", הוא אמר, "מאוד נהניתי איתך, היה לי
ממש כיף". ליוויתי אותו לדלת "גם לי היה כיף" אמרתי. הוא פתח
את הדלת וצעד לכיוון היציאה מביתי, אך משהו בו ומשהו בי רצה
יותר...
הוא תפס אותי, הצמיד אותי אל הקיר והדביק את שפתיו אל שפתיי.
פתאום האדמה רעדה, חלל אדיר נפער לי בבטן, ואני מוכנה להישבע
בפני כל חבר המושבעים, שהייתה שם תזמורת פילהרמונית, שניגנה רק
לכבודי. זו הייתה נשיקה כמו שרואים בסרטים. בסרטים הכי
רומנטיים- אלא שאני משום מה שונאת. כל המצלמות הופנו אלינו
ומיטב הבמאים בעולם ביניהם קופידון ישבו ומחאו כפיים, התזמורת
השתוללה, אנשי האפקטים המיוחדים הגבירו את ההתרגשות. ואת
הדופק.. ואז נפקחו העיניים והיינו שניים. הוא ואני, ולא רציתי
אף אחד אחר, רק אותו.
עוד רגע הוא ילך לשגרת יומו, עוד רגע אני אפנה לסידורי יום
שישי, אבל היה לנו הרגע הזה, שבו לא הייתה שגרה ולא היו
סידורים- רגע שבו היינו רק שנינו ובאותו רגע לא היה אף אחד
אחר. אם זו לא בלעדיות, אז מה כן?