הולכת לידם ומסתכלת.
מבפנים אני כל כך כואבת.
איך הם כל כך אוהבים,
ולהם החיים נראים נפלאים.
הולכים מחובקים,
בין אלפי אנשים,
ולא אכפת להם מאחרים.
זה לא קל לראות מחזה
שאני יודעת שאני לא אזכה לזה.
הקינאה אותי שורפת,
אוכלת הכל מבפנים.
רוצה לברוח מכל האהבה.
כאילו האדמה נעשתה קשה.
הם צוחקים, מדבדחים, מאהבה מסונוורים.
ואני, כל חיי, בעולם הקינאה
מחפשת גם לי איזו אהבה.
מחפשת לשוא, כאילו ברחו ממני במנוסה.
מעוניינת בחיים
ולא בשחור של הקינאה.
אך בינתיים רק יושבת על מדרגה,
וחושבת על איך אפשר לקנא ככה,
ומרגישה נורא.