מוקדש, באהבה שלא ניתנת לתיאור, לאורי שלמרות דימיונו הזמני
לאי.טי הוא עדיין האחיין האהוב עליי ביותר (טוב..אז הוא
היחיד...)
תמיד הייתי הקטנה במשפחה
ועכשיו העברתי את כל אוסף הבובות שלי, אוסף של שנים, לחדר שלו
וכשעשיתי זאת הבנתי שזה הסוף של תקופת הילדות...למרות שאמרתי
לעצמי שהתבגרתי כבר לפני שנים, רק עכשיו הבנתי שרק עכשיו זה
קרה.
ולמרות שאני עדיין מאמינה בפיטר פן, ועדיין מאמינה בארץ לעולם
לא...עדיין מאמינה שהטוב יכול לנצח את הרע, עדיין מאמינה
בתמימות, עדיין מאמינה שיש מקום כזה שבו יש תמימות, שבו הכל לא
מושלם אבל יודעים להתגבר על הפגמים, עדיין מאמינה שפיטר פן
יישאר ילד נצחי...התבגרתי, אני יודעת שהתבגרתי כי למרות האמונה
שלי במקום מלא תמימות, לי נגמרה התמימות..לא לגמרי, אני אוהבת
להאמין שאני לעולם לא ייאבד את התמימות שלי לגמרי, אבל
התבגרתי...וזה כבר מעבר לעובדה שצמח לי חזה, כי הוא היה שם גם
לפני 3 שנים, וזה לא בגלל שגבהתי, זה בגלל שאני בשלה, בשלה
נפשית להתבגרות.
אני לעולם לא אשכח את ארץ לעולם לא, ואני לא אפסיק להאמין
באלאדין אבל אני יודעת שהעולם יותר מזה, אני יודעת מה זה כאב,
ואני יודעת מה זה אהבה, ואני יודעת מה שלא ידעתי...שאני לא
יודעת הכל, ובידיעה, בהבנה של זה...אני בעצם מבינה.
למרות שאני אשאר הקטנה, הילדה, בשביל ההורים שלי, האחים שלי,
הדודים שלי....
אני התבגרתי, ועכשיו אני מרגישה את זה, מרגישה באמת, כשאני
מסדרת את הבובה האחרונה לאוסף...זאת שאני קניתי בשבילו, אני
מבינה את זה.
ועם דמעה על הלחי וחיוך על השפתיים נזכרתי בעבר
ובנשימה עמוקה ועיניים פקוחות הבטתי לעבר העתיד
מוכנה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.