פעם,פעם אהבתי אותך
לפחות...אני חושבת
כשהעת לי לצאת חשבתי...
למה לא?
היו לי כל הסיבות בעולם:
היינו חברים טובים
נהננו זה מחברתו של זה
צחקנו
דיברנו
אז הלכתי על זה
ידעתי...
כבר בפגישה הראשונה...
לא היה שום רגש אבל המשכתי את הקשר
רציתי לטפח מערכת יחסים אינטימית שלא הייתה קיימת מההתחלה
אני ידועה בטיפוח תקוות שווא
המשכתי לפגישה השנייה
אתה היית כזה חרמן
"בואי נחפש פינה שקטה" היה המשפט שחזרת עליו אין ספור פעמים
נכנעתי...
התנשקנו
זו חוויה שאני מעדיפה להשאיר בעבר
פגישה שלישית...
אותו משפט מפורסם שלך
התחמקתי כל הערב
ניסית לקבוע עוד פגישות אבל התחמקתי והתעלמתי
שבועיים אחר כך...
כוחה של שיחת טלפון אחת:"אני חושבת שעדיף שנהיה ידידים,זה
בסדר?"
זה בסדר הוא אמר (כן בטח)
מאז לא דיברנו כשבוע
הוא ניגש אליי...
מוציא את הכעס שהיה עמוק בפנים...
מתקיף,לא נותן הזדמנות להסביר
צעקנו
רבנו
הוצאתי הכל
בסופו של דבר...
היום אין לי חרטות
לא רציתי לפגוע אבל הוא לא הבין
אין לי רגשות אשמה
אין לי עצב
אני לא מתגעגעת
לעומת זאת...
הנער הזה..
הוא נער עם אגו מנופח..
אז אתן אחיותיי,בטח יודעות מה קורה עם הסוג הזה של בנים. |