יואב היה חבר שלי. אפילו הייתי אומרת שהוא חבר שלי לשעבר, אבל
לא יודעת. נראה לי שזה יותר מסובך מזה, אבל בעצם לכל אחת נדמה
שהבעיות שלה יותר מסובכות. המשפט שאני הכי זוכרת מיואבי זה מה
שהוא אמר לי על הגשם. זה היה באיזה ערב כשהלכנו שנינו לראות
סרט ישן במרכז. באמצע הדרך חזרה תפס אותנו מבול שהגיע משום
מקום, אני נשבעת שהשמיים היו בהירים לגמרי שנייה לפני זה.
ויואבי ואני צעדנו הביתה, צוחקים ומחובקים. ספוגים עד לעצמות,
שרים ביחד. שנינו יחד, תחת מטרייה אחת, למרות שבכלל לא הייתה
לנו מטרייה. יואבי אף פעם לא היה לוקח מטריות. עצרנו באיזה
רמזור אדום, כי יואבי לא חוצה באור אדום. ועמדנו רגע והקשבנו
לטיף טאף של הגשם, ויואבי אמר לי שיש אנשים שאומרים שגשם זה
בעצם הדמעות של מלאכים שבוכים. שם, למעלה בשמיים.

זהו. יואבי כבר לא יואבי, סתם יואב שוב. זה נראה יותר מתאים,
קצת פחות מוזר. והוא כבר לא איתי, לא פה. ואתמול שוב ירד גשם,
והרבה, אבל הפעם זה היה רק אני, בלי יואבי. לבד זה לא כמו
ביחד. לבד בגשם, ולא היה לי מה לשיר או מה לצחוק, או אפילו מה
לחבק. מיהרתי הביתה והחלפתי בגדים, והתיישבתי מול התנור. שמתי
כובע צמר כחול שהיה פעם של יואבי, ואפפתי סביבי שמיכת פוך
גדולה ועבה. התכרבלתי בשמיכה וניסיתי להתחמם מהתנור, חושבת על
יואבי. איזה מלאך הוא היה. חשבתי על יואבי, ודמיינתי איך אני
והוא שוב ביחד, מחזיקים ידיים, והדמעות של יואבי, המלאך שלי,
מתמזגות בדמעות שזולגות עכשיו על הלחי שלי, וביחד מטפטפות את
הגשם בחוץ, טיף טאף, טיף טאף, ככה מקפצים, בין כל השלוליות.