כשאני אמות, אני לא רוצה הלוויה רגילה ומדכאת כזאת. אני לא
רוצה שישימו אותי בטוקסידו ויאפרו אותי, אני לא רוצה פרחים
מסודרים מסביב. אני לא רוצה שישימו אותי בתוך ארון בתוך בור,
אני לא רוצה שיקראו תהילים או קדיש או מה שזה לא יהיה שקוראים
כשמישהו מת. אני לא רוצה שכל המשפחה תבוא, אני לא רוצה שהאישה
תבכה, גם לא הילדים, אפילו לא הכלב.

אבל אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מאלה שרוצים לתרום את הגוף
שלי למדע. אני אומר - המדע הסתדר בסדר גמור עד עכשיו בלי הגוף
שלי, הוא יכול להסתדר בלעדיו גם כשאני כבר אהיה בעולם הבא. למה
מה, כאילו שהמדע אי פעם תרם את הגוף שלו אליי? ואל תגידו לי
שלמדע אין גוף, כי זה לא קשור בכלל, וכאילו שאם היה לו גוף הוא
היה תורם אותו אליי?

אני גם לא רוצה משהו יצירתי. בטח לא שישרפו אותי. אף פעם לא
הבנתי איך זה תפס, מי רוצה שישרפו אותו? אני בכל אופן לא. אני
גם לא רוצה שיפחלצו אותי. פיחלצו חבר שלי פעם. זה לא יצא כזה
משהו.

ובטח שלא את כל שאר הדברים. לא רוצה שיצלבו אותי, לא רוצה
שיטחנו אותי לאוכל לכלבים. בטח שעושים את זה, מה לא. ראיתי
כתבה על זה בידיעות, זה משהו בקרואטיה. אני לא רוצה פסל שעווה
ממני, אני אף פעם לא ממש התלהבתי מכל הדברים המוזרים האלה.

כל הדברים האלה, במקרה הטוב מוזרים, ובמקרה הרע, שזה רוב הזמן,
סתם מדכאים. כי מי רוצה לעמוד ולהיות עצוב? ולבכות ולהתבאס
ולהתעצבן על זה שמישהו מת. זה שמת בטח לא רוצה את זה, מה יוצא
לו מזה שכולם עצובים? ומי שחי (או ליתר דיוק : עדיין לא מת) מה
יוצא להם מזה שהם עצובים? פשוט לא יוצא כלום. סתם בזבוז.

אז במקום זה, אני רוצה שבלוויה שלי יעשו מסיבה שמחה. שיעשו
בחוץ, על איזה מדשאה או משהו. שיהיה הרבה מקום. שיהיה
קייטרינג, אבל טעים, לא שבלולים וחרא כזה. אני רוצה שיהיה
סלמון, גבינת עיזים טרייה, תפוחי-אדומה ברוטב עם שם צרפתי.
שיהיה קלאסה, בלי לחסוך, מתים רק פעם אחת. שיזמינו את כל
החברים שלי, וגם כל מי שהיה פעם חבר שלי ונפרדו דרכינו. כל מי
שהיה נחמד אליי מוזמן, למה לא.

שיהיה שתייה כמה שרוצים, מצידי שאנשים ישתכרו, אני מה אכפת לי,
אני כבר מת. שיהיה גם מוזיקה נחמדה. שיביאו איזה להקה ישראלית
נחשבת, או אם אי אפשר את זה, אז שסתם ישמיעו מוזיקה בריטית. כי
כולם אוהבים מוסיקה בריטית, ומי שלא, מוזמן לעוף מההלוויה שלי,
כי גם כל הדרך מהקבר שלי הוא מעצבן אותי.

רק חוק אחד יהיה : אסור לבכות. לא שנראה לי שגם ככה אנשים יבכו
יותר מדי בהלוויה שלי, אבל אני לא רוצה שבכלל יבכו. כי אם אחרי
שאני מת אנשים עצובים, אז מה בעצם עשיתי בחיים שלי? אני רק
רוצה שאנשים יהיו שמחים. אם הם לא יכולים להיות ממש מאושרים
בהלוויה שלי, לא נורא, אבל לא עצב, זה סתם מסריח ומעצבן את
כולם. אם אפשר, שכל אחד (או סתם מי שרוצה) יגיד איזה מילה טובה
או שתיים עליי. משהו קטן, הוא היה טוב בדוקים, הוא פעם עזר לי
להוציא את סבתא שלי מהארון חשמל, הוא תמיד הזכיר לי קצת את
ריצ'ארד ניקסון. ואם לאף אחד אין משהו טוב להגיד, אז לא קרה
שום אסון. אני הרי מת, אני לא ארגיש את ההבדל בכלל.