כשאני אהיה גדולה אני רוצה לכתוב.
אני רוצה לכתוב נובלה, שלפחות כמה אנשים ירגישו הזדהות איתה
ויבינו אותי, ואולי דרכי את עצמם.
אני אגור באנגליה, לבד בדירה שכורה. 2.5 חדרים. חלון דרכו אוכל
לראות את השקיעה, את הגשם, ואת השלג של ינואר. חתול שחור בשם
ריצ'ארד. חדר שינה אדום, סלון גותי.
אולי אני אכתוב גם מחזה.
לגעת ברגשות אמיתיים, לכתוב עמוק יותר, לדעת את המילים
הנכונות.


כשאני אהיה גדולה אני רוצה להציל אותה.
להיות שם כשיכאב לה, לדעת את הרגע הנכון לחבק חיבוק חם-חם כמו
שרק היא יודעת לתת לי.
לתפוס את הסכין רגע לפני שהיא חותכת, להיכנס לחדר בנשימות
האחרונות שלה, תלויה מהתקרה, כשבמקרה הסכין היפנית שלי בתיק
ולחתוך את החבל. להחזיק לה את היד ולומר לה שהכל יהיה בסדר,
ושתאמין, שלא תרצה יותר למות.
רוצה שתעמוד על קברי בעוד מספר שנים לא רב ותקריא שיר. ושתאהב
אותי מספיק כדי להיות שם ולהחזיק את אמא. שתחזור הביתה ותוכל
לחייך את החיוך המדהים שלה. שיעבור בה לרגע כאב אמיתי, שורף,
פוצע לאורך עמוד השדרה. ואז שתמשיך לחיות.



8.12.2002
21:37
אחרי פרוייקט מיכא"ל, מפגש 8, האחד עם המכתבים, למי שהיה.. דבר
שאני לא אשכח בחיים.