זה הכל היה על מציצה.

סך הכל מציצה, מה כבר ביקשתי? זה לא כאילו זה היה איזה משהו
מטורף. זה די באופנה בימינו, או ככה סיפרו לי. אני אישית, עד
אז, עוד לא זכיתי לחוויה. לא יודע למה. האמת, גם עכשיו, שנים
אחרי, זה לא נראה לי ממש משהו מיוחד, תמיד היה נראה לי שאם כבר
אני לוקח משהו, שיש דברים הרבה יותר טובים. דברים שמעסיקים
אותך יותר זמן, ושהם גם לא כזה סיפור מסובך, שלא צריך להתחיל
להתעסק בלפתוח ולהוריד ולהוציא ואוי, עד שמסיימים את כל ההכנות
למי יש כוח.... אבל הפעם ההיא, זה היה משהו מיוחד.

זה התחיל כשיוסי אמר לי שהוא קיבל מציצה אתמול. זה היה בשיעור
מלאכה, שיעור עם המורה הרוסי הזקן פז'יניסקי. פז'יניסקי עלה
מברית-המועצות לפני שנתיים, ובכלל לא גר בשכונה שלנו, אלא
בימין משה. כרגיל, לא ממש הבנתי על מה יוסי דיבר, או יותר
נכון, לא הבנתי אפילו מה הוא אמר. היה, כמו בכל שיעורי המלאכה
שלנו, המון רעש, עם כל המסורים ופטישים והצעקות, ומעל כולם
קולו של המורה, של הרוסי השמן. ככה קראו לו כולם, מאחורי הגב.
פעם סיפרו לי שאפילו המנהל האשכנזי הקטן, שטיינמן, היה קורא לו
ככה בפני מורים אחרים. שטיינמן גר בעין-כרם.

חוץ מהנוכחות המאיימת של פז'יניסקי, גם היה לו קול באס עמוק
שהזכיר יותר מכל דבר אחר רכבת נוסעת. ולא את הרכבות המסכנות
האלה, שסבתות נוסעות בהן לביקור נכדים, אלא הרכבות הרציניות,
אלה שסוחבות עצים ופחם וברזלים וסוסים ואלוהים יודע מה עוד.
ככה שהוא בלי בעיה התגבר על הרעשים השונים של צריך המלאכה
הותיק.
בקיצור, בין הגערות שלו לבין שאר הרעשים, לא ממש הצלחתי לשמוע
מה יוסי לחש לי, בין ניסור לניסור על הפרויקט השנתי שלו; קופסה
קטנה עם מכסה נשלף.

"מה?" לחשתי לעברו, כשהרוסי השמן הסתובב עם הגב אלינו. היה
אסור בתכלית האיסור לדבר בזמן השיעור. "אתה צריך עצה? בקשר
למה?"

יוסי נתן לי מבט כזה, מהסוג שאני מקבל הרבה, במיוחד מהנערים
הבוגרים יותר. מבט של "אוהו, שוב הצוציק לא מבין כלום." למרות
שהפעם זו בכלל לא הייתה אשמתי, ומה יכולתי לעשות שהיה רעש ולא
שמעתי מה הוא אמר?

"מציצה, טמבל", הוא חזר על עצמו אחרי דקה, כשהרוסי השמן הסתובב
שוב, לצעוק על איזה תלמיד שלא נזהר עם המקדחה או משהו.
"מציצה." הוא נתן לי מבט של אחד שיודע הכל, ומצפה שאחרים
יתלהבו מזה. והאמת, הייתי מתלהב, אם לפחות הייתי יודע על מה
הוא מדבר. בינתיים הסתפקתי בלבהות בו בלי הבנה.

אחרי דקה כנראה שנמאס לו לחכות שאבין, איכשהו, לבדי. בפעם הבאה
שהרוסי השמן הסתובב, הוא נתן לי שטף של הסבר, בקול החלקלק שלו.
הוא הסביר לי הכל, או לפחות מה שאז חשבתי שזה הכל, ויוסי גם לא
חסך בהסברים גרפיים מרחיקי לכת. תמיד חשבתי שיש לו לשון
ציורית.
כשהוא סיים היה שקט. כלומר, לא שקט באמת, כי החדר עדיין היה
הומה ומלא אנדרלמוסיה, אבל לפחות שקט בין יוסי לביני. חזרתי
והפניתי את תשומת הלב שלי לפרויקט השנתי שלי, שרפרף. בינתיים
השרפרף לא היה סימטרי; צד ימין היה טיפה עבה יותר מצד שמאל.
הוא גם היה גבוה מדי וצר מדי, והציור של סמל השלום שניסיתי
לחרוט על המושב יצא די עקום ויותר דומה לאיזה אות יוונית
בלתי-מוגדרת מאשר למה שניסיתי. גם הרגליים שלו היו קצת משופעות
בתחתית שלהן, והשרפרף התנדנד לא מעט מכל נגיעה. גם החיבור של
הרגליים לבסיס היה רופף למדי, והיה לי חשד יותר מעמום שאם
מישהו באמת ישען או יעמוד או משהו על השרפרף, הוא יקרוס מייד.


עשיתי קצת סדר במחשבות, כמו שאני תמיד צריך לעשות אחרי שיחה
כזאת. עדיין לא הבנתי לגמרי את מה שיוסי הסביר לי, אבל זה
בהחלט נשמע מעניין. אחרי שיוסי סיים, הוא הוסיף שהמציצות שהוא
קיבל, לא היו סתם מציצות, אלא המציצות הכי גדולות וגם, ככה טען
ששמע, הכי טובות בארץ. או לפחות בשכונה שלנו. הרוסי השמן -
סליחה, פז'יניסקי, המשיך בצעקות מזרות האימה שלו, שסיפקו מעין
מוזיקת רקע.

יוסי סיפר לי שפעם הוא בטעות התבלבל וקרא לפז'יניסקי בפנים שלו
"רוסי שמן", ושהוא חטף על זה קודם כל סטירה מצלצלת, ובנוסף לזה
שלוש שעות של ניקיון של החדר האחורי במלאכה. אבל יוסי, שמתי לב
בשלב מסוים, נטה לגוזמאות ותיאורים קצת מרחיקי-לכת בסיפורים
שלו, ולפעמים איכשהו סתם יצאו לו סיפורים על דברים שלא קרו
מעולם. זה היה עוד משהו לתהות בקשר לסיפור שלו, וכנראה שהספק
היה ניכר על פניי.

"תשמע", הוא אמר לי בקול חלש, אבל נונשלנטי. "אנחנו הולכים
בהפסקה הגדולה, אני ושאול ואולי גם עוזי. למציצה. אתה בא?"
מה כבר יכולתי להגיד? אחרי כל מה שהוא אמר לי, לא חשבתי בכלל
לסרב. יהיה לנו זמן, בהפסקה? לא נאחר לשיעור אחרי זה או משהו?
וצריך כסף? יוסי הסתכל בי בעוד מבט חצי-מזלזל, חצי-מרחם.

"קודם כל," הוא אמר, "בגלל זה אנחנו הולכים בהפסקה הגדולה.
אולי יהיה קצת לחוץ אבל לא נאחר, אל תדאג. וברור שצריך כסף,
תביא מה שיש לך, זה לא זול, אתה יודע." כלומר אני לא יודע, אבל
הוא יודע, ואת זה אני צריך לדעת.

לא היה לי כל כך הרבה כסף, אבל הבאתי איתי את מה שהיה,
וקיוויתי שזה יספיק. אחרי השיעור פגשנו את שאול, וכנראה שעוזי
החליט משום מה לוותר על זה. נפגשנו ליד הצריף של השומר, שזה
בדרך. אני הייתי די מבולבל והחלטתי שהשתיקה יפה למצב כזה. קצת
התרגשתי אבל לא יותר מדי, ניסיתי לשחק אותה אדיש, כמו שיוסי
ושאול היו. שאול בכלל היה אדיש; יוסי סיפר לי לפני שהוא בא
שלשאול כבר היו יותר ממציצה אחת.

הכנסתי את היד לכיס ושיחקתי עם השטרות. קיוויתי שזה יספיק,
וכבר התבאסתי מראש מהאפשרות שזה לא. יוסי ושאול בינתיים דיברו
על החידושים שיש. על האישה החדשה, איזה הונגרייה אחת, שהמציצות
שלה הרבה יותר טובות, וגם מחזיקות מעמד הרבה יותר זמן, או משהו
כזה. אני, בחוסר נסיוני, קצת התקשיתי לתרגם את מה שהם אמרו
למושגים שאני יכול להבין, אבל דמיינתי לעצמי.

הגענו, והייתה איזו בקתה קטנה, עם סככת עץ דקה, שנתנה צל למקום
מול החלון הרחב בקידמה. יוסי מלמל אליי, "תביא ת'כסף שלך. אני
אדבר איתה." הבחנתי שהיה לו ביד כפליים כסף מקודם, ושכנראה בלי
ששמתי לב שאול נתן לו את שלו. הוצאתי את הכסף מהכיס - מרוב
עצבנות נפל לי שטר - והושטתי את זה לידו השחומה של יוסי. יוסי
לקח את כל הכסף וניגש מתחת לסוכה.

בחלון עמדה אישה צעירה, לא גבוהה באופן מיוחד ולא יפה באופן
מיוחד, עם שיער אדמוני שגלש לה לכתפיים. היה לה עגיל זהב
ביזארי באוזן שמאל, ומבט קצת ריקני. יוסי ניגש אליה בביטול, עם
חצי חיוך. הוא הניח את הכסף לפניה ואמר לה בידידות, "אהלן,
תרצה. שלוש מציצות? ותעשי טובה, תני לי מהגדולות," הוא הצביע
על משהו שהיה כנראה על אחד המדפים בתוך הצריף הקטן, שלא יכולתי
לראות.
תרצה, שככה כנראה קראו להונגרייה הקטנה, לקחה את הכסף בלי מילה
ונעלמה בחושך של הצריף. אחרי מספר שניות היא חזרה עם משהו בין
הידיים ועודף, מספר מטבעות בודדים.

יוסי, בלי לחשוב פעמיים, החליק את כל העודף לכיס שלו, למרות
שברור שחלק היה שלי, ובטח חלק גם של שאול. אבל זה לא כל כך
שינה לי, לא התרכזתי בזה באותו רגע.

יוסי הסתובב וחזר אלינו, ונתן אחד לכל אחד. זה היה מקלון לבן
דק, לא ארוך במיוחד. בקצה שלו היה כדור, בערך בגודל של ביצה
קטנה, שהיה מצופה ניילון דק שדבק בו, בשמש הירושלמית הלוהטת.
הכדור היה מורכב מסחרור מערבולת של צבעים. אדום, כתום, צהוב,
ירוק, תכלת, כחול, סגול, ולבן, כולם הסתובבו בתערובת מהפנטת של
צבעים. הריח המתוק והנפלא בקע אפילו דרך הניילון, מילא את אפי
בקסם ואת פי בשובלי ריר. לקח לי שנייה וחצי של טירוף חושים
לקלף את ציפוי הניילון, ואז הטבעתי את שיניי בעיסת הסוכר.
ובאמת, זה היה כל מה שיוסי אמר, ויותר. חשבתי שאני תיכף מתעלף,
זה היה כל כך טעים. אין, אין כמו מציצה.




{למי שעדיין לא הבין - בסלנג ירושלמי, מציצה זו סוכרייה על
מקל. למה, על מה אתם חשבתם?}