"זה לא עובד יותר. הדבר הזה פשוט לא הולך לשומקום."
תמה עמדה מול המראה וניסתה להסביר לעצמה למה כדאי לה לעשות צעד
חסר תקדים זה בחייה. נורמלי למדי לחשוב שהיא מתאמנת על הדרך
הנכונה להיפרד מהחבר שלה ביומיים האחרונים.
אבל בחיים לא נורמליים כשלה...  היא לא מתאמנת. היא אף פעם לא
התאמנה. היא לא לומדת למבחנים, והיא לא חושבת לפני שהיא מדברת.
היא פשוט פועלת ורואה לאן הרגע ייקח אותה.
ועכשיו מול המראה, תמה מדברת לעצמה.
פעם היא חשבה שיש לה מאניה-דיפרסיה. הפרעת הדו קוטביות. אבל
תמה האקטיבית ניסתה לשכנע את תמה הפסיבית שהן לא ככה. יש להן
פשוט מצבי רוח, ורוב הזמן זה קורה לפני מחזור, אז אולי זה
סימפטום של תסמונת-קדם-וסתית. אבל תמה הפסיבית אמרה לשניה
שפשוט תסתום. וכמו תמיד, "בוא נראה לאן זה לוקח אותנו.". המשפט
היחיד שהיה משותף לשתיהן. והן כן עזבו את הנושא, ועכשיו שתיהן
רואות לאן זה לקח אותן.
למקום שממנו הן תמיד התחמקו, סף הטירוף.
הפסיבית עמדה מול המראה כשהשניה מולה, בתוך המראה. רק ככה הן
יכולות לדבר. היו ביניהן פעם יחסים מעולים. הן יכלו לדבר על
הכל. אבל בזמן האחרון משהו מפריע להן, ואף אחת מהן לא יכולה
להצביע מהו בדיוק. הפסיבית חזרה על המשפט שאמרה מקודם והדגישה
שהיא מצטערת, אבל מזה כבר אין דרך חזרה. שתיהן רצו שהאקטיבית
תגיב כמו שהיא תמיד מגיבה, "מה פתאום! אנחנו יכולות לנצח הכל!
המצב ישתפר, הוא תמיד משתפר!", אבל שתיהן ידעו שהפעם זה לא
יקרה, כי הפעם, זה לא כמו "תמיד". הפעם, המצב שונה. הוא הרבה
יותר גרוע.
האקטיבית הוציאה איזה מלמול שנשמע כמו "אוקיי, whatever". ואז
היה שקט. הפסיבית אמרה שוב שהיא מצטערת, אבל היא לא יכולה
יותר. יש רגעים שבהם היא מרגישה כאילו הכל סוגר עליה והיא
נחנקת. האקטיבית הסתכלה עליה, ואז נשמעה ירייה.
ירייה שרק תמה יכלה לשמוע. ואז במראה נראתה רק הפסיבית.
המאניה הלכה. נשארה רק דיפרסיה.

האקטיבית עשתה הכל כדי לשמור על תמה בן אדם. היא עשתה את
הקניות, והיא הייתה אחראית על השאיפות, החברויות, החיים שלה.
ואם לתמה לא היו מספיק חברים, האקטיבית בנתה לה חברים.
הקונפליקט הפנימי בתוך תמה ניצח אותה.
היא לא ידעה מה לעשות כשהשאיפות ברחו דרך החלון והחברים שהיו
לה פעם התמוססו כמו סוכר במים.
היא התיישבה על המיטה והסכלה על החדר שלה. פעם אמרו לה שחדר של
בן אדם משקף אותו. התמלאה בה תחושת גועל. מבט קצר בדיסקים של
פינק פלויד ולד זפלין רק גרם לה להרגיש עוד יותר חסרת אונים.
היא אמרה לרגשות שלה לסתום את הפה, ויצאה משם. בדרך החוצה
נתקלה במטר שאלות. והיא בכלל לא ידעה שמתחיל לרדת גשם. היא
הסתכלה עליהם, המשפחה שלה, והתחושה שניסתה להדחיק זמן כה רב
קפצה לבמה וצרחה למיקרופון כמו אביב גפן בהופעה "רוצים
שפיות?". לא היתה לה תשובה, גם לא לעצמה, וזה לא נראה כאילו
היא מחפשת אותה. היא רצה לשירותים ושטפה את הפנים, הסתכלה על
עצמה במראה, אמרה שהיא תתגעגע ויצאה בריצה מהבית. היא עוד יכלה
לשמוע את אימא צועקת לאן היא חושבת שהיא הולכת בלי לומר
כשהייתה בדרך לסופרמרקט.
היו לה חמישים שקל בג'ינס. היא קנתה סיגריות, מצית, שוקולד
מריר ובקבוק דיאט קולה.

היא לא הכירה את האנשים שניסו לדבר איתה. בכולם היא ראתה את
הרצון לראות את האקטיבית. אבל האקטיבית מתה, והיא לא חושבת על
לנסות למלא את החלל שלה. היא רצתה לצרוח שעכשיו היא פה, אז
שיתמודדו או יעזבו אותה בשקט. אבל היא לא ידעה מי הם, וגם לא
היה אכפת לה. המילים "התעלמות" ועוד כמה פעלים ששיקפו כעס
ריחפו בחלל האוויר. תמה ניסתה לשרוף אותם עם המצית. אחרי פחות
מדקה התייאשה והלכה משם.

היא התיישבה על הדשא באיזה גן בשכונה שלה והדליקה סיגריה.
כמה זוגות מתמזמזים הפריעו לה לשדה ראיה.
כשהדליקה את הסיגריה השניה המחשבות כבר היו מסודרות בראשה.
המסקנה הראשונה, אין סיכוי שהיא נשארת פה בלי האקטיבית. מסקנה
שניה בהתאם למסקנה הראשונה, התאבדות.
ואם כבר התאבדות, אז לעשות את זה מסודר. בקלאסה.
ואם כבר בקלאסה, אז להשאיר תהיות לגבי מותה.
היא תמיד העדיפה מסתוריות...
היא החליטה שהיא לא רוצה שיגידו עליה אחרי מותה שהיא הייתה
מטורפת. היא רצתה שיזכרו אותה שונה, מיוחדת, בעלת זהות שנויה
במחלוקת, אבל מטורפת, לא. מי שרוצה להגיד לה משהו שלפחות יגיד
לה את זה בפרצוף, ולא יחכה שהיא תמות כדי ללכלך עליה. היא שמעה
פעם משהו על "חשבון נפש". סידור עניינים לא פתורים לפני המוות,
כדי למות בתחושת שלווה. בסיגריה הרביעית היא החליטה לחזור
הביתה. סיגריות תמיד סידרו לה את הראש. בדרך הביתה היא ניסתה
לחשוב מה היא תעשה שם. היא הדליקה עוד סיגריה. בלי לשים לב היא
כבר הייתה שם. תמה כיבתה את הסיגריה, נשמה עמוק ונכנסה הביתה.
לא היה אף אחד בבית. במזכירה הייתה הודעה מאימא שהיא מאוד
כועסת שהיא יצאה בלי לשאול. "יש אוכל במקרר, יצאנו לקניון,
אנחנו בפלאפון". היא מחקה את ההודעה, וניסתה למחוק גם את הקול
הצורם של אימא שלה מהראש. אחרי שני שוטים של וודקה היא גם
הצליחה.
בחדר היא מצאה סדר מופתי שהיא לא זכרה ששרר שם מקודם. כנראה
שהפיליפינית ניקתה. היא הוציאה אלבומי תמונות, קופסאות מכתבים
ועוד כל מיני זיכרונות מחייה מתוך המגירות בשידה שלה. היא שמה
את הכל בשתי שקיות ענקיות של "זארה" שמצאה בחדר.
היא לא קלטה עד כמה חומרנית הייתה האקטיבית, עד עכשיו. ארון של
מותגים, טרנדים שנקינאיים, תחביבים של ילדה צפונית כמו עיצוב
וצילום. היא לא האמינה שעד לא מזמן הן היו בן אדם אחד.
היא יצאה עם השקיות הענקיות, בקבוק יין אדום וקופסת סיגריות.
היא הלכה לפינה שלה בשדה ליד הבית. מקום שהאקטיבית לא הכירה.
מקום שהיה שמור לפסיבית בלבד. אף אחד לא הכיר אותה. אף אחד
מהשכונה לא מסתובב שם. מישהו גנב לה את השטיח שהיה שם. חיללו
לה את הפרטיות. מישהו היה במקום שלה, והיא לא יודעת מי. "אולי
הוא יחזור?". היא החליטה לא להישאר לגלות ומצאה פינה אחרת
בשדה, ליד איזה עץ שיכלה להישען עליו.
שם היה לה נעים.
היא פתחה קופסאות וקראה מכתבים, הסתכלה באלבומי תמונות וניסתה
לדלות פרטים על החיים שלה בצל האקטיבית. ובכל המכתבים ובכל
התמונות, ובכל החברים שכביכול היו לה, היא הרגישה שהיא מתגעגעת
לאקטיבית. ופתאום היא גם הבינה למה האקטיבית התאבדה. היא לא
יכלה לשאת זה יותר. הקיום שלה נראה יותר מעורער ממקודם.
אולי זה האלכוהול חושב. ואולי באמת האקטיבית לא רצתה להיות
שמחה כל הזמן. אולי נמאס לה לרקוד ולשתות ולהזדיין ולחיות
כאילו העולם מושלם ושום דבר לא יפגע בה. ואולי זה מה שהפיל
אותה וגרם לה למות.
ואולי זה גם מה שיפיל את הפסיבית.
חשבון נפש לא יעזור לה במצב הזה. היא צריכה לפעול ולראות לאן
זה ייקח אותה. תמה אספה את הדברים והלכה הביתה. היא התחילה
לחפש את הדרך הטובה ביותר למות. נראה היה לה שרעל זה הפתרון
האולטימטיבי. רומיאו סטייל. אבל מציאת רעל היוותה בעיה.
להיתלות נראה מוות טיפשי, היא לא תיקח סיכון בכך שהחבל יקרע
ואז היא תחיה כצמח, או לחילופין נכה בכסא גלגלים. לחתוך את
הוורידים היה מוות שמושך תשומת לב. אבל היא לא רצתה למות
בטראומה. הכאב, וכל הדם הזה שהיא תצטרך לראות עד שהיא באמת
תמות... חוץ מזה, שאם מישהו ימצא אותה, יצילו אותה, ואז היא
תהיה מחויבת ללכת לפסיכולוג, וגם יקראו לזה בשם הטיפשי "קריאה
לעזרה". והיא לא מנסה לקרוא לאף אחד.
היא פשוט רוצה למות.
היא הוציאה מכלל חשבון את הגיליוטינה, כי היא אף פעם לא חשבה
שזה מגניב לראות את הגוף שלך חמש שניות לאחר שהראש נערף. וגם
חיפוש גיליוטינה במצב שמיש לא נראה לה בילוי לשעות הפנאי.
כל כך הרבה אפשרויות, יותר מידי. היא הדליקה סיגריה של ייאוש.

האקטיבית עשתה את זה כל כך בקלות. היא הייתה הספונטנית
שביניהן.
תמה כל כך רצתה למות, אבל מוות שיסמל משהו. שיסמל שהיה לה חרא
כל השנים האלה, ועכשיו היא מתנקמת.
מוות שיגרום לנדודי שינה.

אחרי מחשבות טרופות וכמה שעות של שינה תמה התעוררה בתחושה של
ייעוד. היא ידעה מה היא צריכה לעשות. מקלחת, צחצוח שיניים
יסודי. היא הרגישה נקייה כמו שמזמן לא הרגישה. היא לבשה את
השמלה השחורה הארוכה שלה, ההיא שקנתה בסיני בלי שהאקטיבית תשים
לב. עם סבלנות מדהימה היא התחילה להוציא את השטיח מקיר לקיר
שהיה לה בחדר. וכשהיא סיימה לעשות את זה היא התחילה להדביק את
כל התמונות שלה, ואת כל המכתבים, ואת כל הזכרונות על הרצפה.
וכשהרצפה נגמרה, היא עברה לקירות.
אבל היא השאירה קיר אחד לבן.
היא ציירה על הקיר הריק מין קשת גדולה ועבה בצבע שחור, היא
צחקה כשזה היה נראה לה כמו מנהרה עם אור בקצה.
היא נזכרה באיזה משפט עידוד "תמיד יש אור בקצה המנהרה". בעוד
זמן קצר לא יהיה יותר אור בקצה המנהרה הזאת. כשהיא סיימה את
העבודה הזאת היא התיישבה על החלון ועישנה סיגריה של סיפוק.
השמש זרחה ותמה אמרה לה שלום אחרון. המראה הסתכלה אליה ולרגע
היה נדמה לתמה שהאקטיבית שם, בבגדים הורודים שלה, אבל זו הייתה
רק השתקפות גווני הבוקר של השמש על השמלה השחורה שלה. זה היה
נראה לה לא הגיוני, אבל היא הייתה מסוחררת מגעגועים לחצי השני
שלה.
לילה לפני היא סחבה את האקדח של אבא, ברטה 22 מ"מ, מהארגז
מצעים שלהם. הם תמיד חשבו שהיא לא ידעה איפה הוא. הם טעו.
עכשיו היא הסתכלה עליו במבט הערצה, מבט שמעולם לא היה לה על
הפרצוף. האקדח היה נקי ומבריק, טעון בקליע אחד בלבד. היא ידעה
שהוא יעשה את העבודה. היא לא הייתה צריכה יותר.
בשעה שבע בבוקר תמה כיוונה את לוע האקדח באופן מושלם לפיה, דבר
שידעה אשר יבטיח מוות. היא סחטה את ההדק. נפלט כדור ששבר את
קולות הבוקר לאלפי רסיסים. קול ירייה, הפעם כולם יכלו לשמוע
אותו.
המנהרה שהצחיקה את תמה לפני שעה הייתה כרגע מכוסה בדם.

תמה ישבה שלווה על הרצפה, ראשה שעון על הקיר. עיניה פתוחות
ובהן מבע של השלמה.
בסוף היא בחרה למות ג'ולייט סטייל. הגרסה המודרנית.

ועכשיו היא חופשייה.