אתה חושב לך, על האנשים שייזכרו בך כשתמות. על כל אותם פרצופים
עצובים ואפורים בלוויה, אמא ואבא בוכים, חברים במבוכה הטיפוסית
כשמלווים חבר טוב בדרכו האחרונה. תנחומיי על הבן, הוא היה בחור
טוב, מקסים, מצחיק. בנאדם נהדר, אנחנו נתגעגע. והנה חברה לשעבר
מזילה דמעה, היבבה מורטת העצבים של אמך, תהומיות וריקנות בבטנם
של כל הנוכחים. הנה הוא היה, והנה הוא אינו. אולי הוא לא היה
מיוחד, אולי לא שינה מאומה, אבל אנחנו זוכרים.

ופתאום נהיה לי עצוב. היה לו אדם שנולד, כאב, אהב, שרט, נלחם,
נכנע. לא אשמתו שככה קרה. החיים הם חסרי רחמים לרוב, ואם אתה
נתפס ונדרס, כמו קיפוד תחת גלגלי משאית, זה מה יש. אין ביטוח
נגד זה. יום אחד אתה פשוט אינך, ולא משנה מה הסיבה לכך. חיים
שלמים של ציפיות ואכזבות ותקוות שנשאבות לתוך מערבולת הזמן כמו
מים באסלה. זה עצוב. מאוד אפילו. אבל זה מה יש.

הוא היה בן 32 כשהגיע אותו רגע לא צפוי, כשפתאום נסגרה הדלת.
בארצנו זה לא נדיר, הרי שמתים פה, בלי עין הרע, כמעט כל יום
מפיגועים, ממארבי ירי, מתאונות דרכים. כמו דלת מסתובבת. ואתה
פותח עיתון, רואה שמות, ועובר למדור הספורט, או למדריך
הערוצים. והם בוהים בך מהדף, אנשים שחיו חיים, שהשאירו אחריהם
משהו, אפילו אם קטן ביותר. חברים שבוכים. אנשים שאכפת.

הרגישו בחסרונו רק חודש לאחר מותו. בני משפחתו. כמה ריקים
צריכים להיות חייו של אדם, כמה חסרי משמעות ומלאי בדידות, כדי
שחודש אחרי מותך מישהו ייזכר בך, ויעלה סימן שאלה קטן, לא
מחייב, כבדרך אגב. כמו נורת נאון ישנה, שנזכרת להדלק שעה אחרי
שסיימת את צרכייך ואתה כבר בדרך החוצה. מה איתו, באמת? לא
בבית. כמה מוזר. טוב נו. נבדוק, לצאת מידי חובה. הוא חייב לנו
כסף, הרי.

רק נהג מונית זכר אותו. נהג מונית. כמה סימבולי, כמה מפחיד.
אתה מטפס שנים על גבי שנים בתוך החיים המזופתים האלה, והגידול
הזה מתנפח בתוכך, מלא מוגלה ירוק, עד שהוא לא מתפוצץ, כמה
מפתיע, אחרי מותך. וחושף  את הכיעור. לא שלך, אלא שלנו. של
כולנו. ואין זה משנה שאנחנו לא כמוהו. כי אולי אחנו כן. אולי
אחנו אלה שיוצרים את המציאות כמו שהיא, כמו ביצת צפרדעים
עכורה. ואתה חושב לעצמך, כמה כאב. כי הוא לא היחיד. וזה, בדיוק
זה, מה שבאמת מפחיד.