וככלות הימים,
וכשאביט לאחור,
תהיה שם?

אקט רנדומלי של אהבה.
חטפתי אותך בחשאי משאר העולם
ואני תוהה אם אתה כבר יודע,
אם שמת לב כבר,
לעולם שלנו, המתהווה.
אם הבחנת כבר בכך,
שמצאת מתת נדירה

של שלווה.
אם פנים שטמונות בעברך,
עוד מרעישות אותך
(מבעיתות את שנתך)
והאם תתן לי להרגיע
לקחת את כל הכאב.
אני אמחה אותו
בחיוך.


אני רוצה שלווה.
רק שלווה ואורך רוח ושמיים ברורים
גם בקור הזה אני יכולה למצוא חום
אם אתה איתי.
ואם לא תהיה?
אני תוהה אם השלווה הזו, אפשרית, גם בהיותי לבדי,
אני מניחה שכן.
אפילו בלי עתיד להאחז בו?
(כבר יודעת שלא)

ושלווה היתה רק פעם בעבר.
ואני תוהה אם זה אומר דבר מה
לגבי מסגרת הדברים,
לגבי עזיבתך,
או רק לגבי מהות הקירבה
והעתיד לבוא.

ואם לא יהיו כל הדברים האלו?
אוהב.
עדיין.
גם אם תלך.
בייחוד אם תלך.
יופייך יבהק,
חומך ילהט,
אל מול לילותי הקפואים
רדופי חרדות ובדידות מבהילה
רדופי זכרון מגע
חתום
צרוב
בעור
קושי להשתחרר
קביעות מחשבתית.
אתה.

להאמין.
כל הרוך הזה, שנוזל ממך
ממש כאילו גילית מאגרים בלתי נדלים של אנושיות שיא
ממש כאילו נפרץ אצלך ורק אצלך מחסום נדיר שיכול להביאני
לכדי דמעות רק מעצם תיאורו.
עיניים ארוגות צבע זית
ומקום
ללחוש אהבה סביב פינות השפתיים
סביב הגוף המושלם,
המותאם
סביב הידיים, משורטטות וחמות

סביב מה שאתה חש ולא אומר.
ולרחף לרחף ושוב לרחף
שוב השחרור הברוך
שוב השקט, האושר
חיוכים שקורעים נשמתך
פוערים חום ורוך אל שמי התקרה
אהובי.

התרפקות.