כשאני חושב על הנושא של התעוררות רוחנית צצה בראשי ההקבלה לסרט
מתחום המדע הבדיוני בשם "מטריקס". למי שלא מכיר אפרט בקצרה:
מדובר בסרט בו בני האדם מגודלים על ידי מכונות הזקוקות לאנרגיה
הביו-תרמית שלהם (כיוון שהשמיים כבר לא מאפשרים חדירה של קרני
השמש ומכונות אלו עבדו על אנרגיה סולארית), בני האדם גודלו
בתוך שדות כמו צמחים וכדי להחזיק אותם בחיים (כיוון שבני אדם
אינם יכולים לחיות ללא משמעות), יצרו עבורם עולם חלומות ממוחשב
בעזרת פולסים חשמליים המשודרים למוח. כך, למעשה, חיו בני האדם
בתוך כלא שלא ידעו אפילו על קיומו. כל פרט חי חיים "רגילים"
שהתרחשו בתוך ראשו בעצם, וחייו הם חלום שאיננו יכול להתעורר
ממנו. חלק מבני האדם כן הצליחו להשתחרר והם מנסים לשחרר כמה
שיותר אנשים מה-מטריקס (כך מכונה המבנה הממוחשב).

ובהקבלה לחיינו - אינני טוען כמובן שאנו חיים בתוך עולם
ממוחשב, אך קווי הדמיון הם רבים - לא בתחום המלאכותי כמו בסרט,
אלא בתחום המנטאלי-הנפשי שלנו, שהוא היוצר בעצם את המטריקס
האישי שלנו (בהשאלה כמובן, והכוונה היא למציאות שהיא האשליה בה
אנו חיים). כלומר, המבנה הפיסי שלנו יוצר את האשליה שהחומר זה
כל מה שיש, ובהקבלה לסרט, האנשים שמשחררים את בני האדם
מהמטריקס הינם כל אותם מורים שנקרים בדרכנו, המעירים אותנו
משנתנו (והכוונה איננה בהכרח למורה רוחני, אלא לכל אדם שהאיר
את דרכנו בנקודה מסוימת במסענו הפרטי).

התעוררות רוחנית היא בשבילי יקיצה מהמציאות בה אנו חיים.
בחיינו עד ההתעוררות הרוחנית אנו משולים לבובה על חוטים המשחקת
בדרמה של חייה ומתפלשת בבוץ של הדרמה האנושית שהיא מטריאליסטית
ברובה, והעצוב הוא שאנו עושים זאת מבלי להיות מודעים לכך כלל
ומבלי להבין שזהו עולם חלומות, שזוהי אשליה בלבד, ושקיים הרבה
מעבר למה שאנו רואים כמציאות הפיסית היום-יומית. לעיתים
התעוררות רוחנית הינה מעין יקיצה מתוך חלום בלהות (בהיותי ילד
קטן נהגתי להשתעשע במחשבה שאולי אני כרגע חולם ובעצם אני חי
במקום אחר, ואולי כבר גדול וזאת בעיקר כשהיה לי רע). ההתעוררות
הרוחנית מלווה בהרגשה שאתה כבר אינך ניצב בדרמה של החיים,
והמודעות שלך לעצמך, לפנימיות שלך, לניצוץ האלוהי שבך, לנשמתך,
לגרעין שלך, הולכת וגוברת וכבר קשה לסביבה להפעיל עליך
מניפולציות, כי אתה מחויב לאמת הגרעינית שלך יותר ויותר.
התעוררות רוחנית לעיתים יוצרת התנגדות בסביבה הקרובה אליך כי
אתה מפחיד את הסובבים אותך. הם פוחדים לגעת באמת הגרעינית שלהם
ואתה, שכן עושה זאת, מפחיד אותם. הם פוחדים להישאר לבד
ומעדיפים להיות אומללים כי האומללות מוכרת להם ומחממת אותם.
ואתה, שכל חייך החברה ניסתה להתנות אותך - סיפרה לך ש"צריך
לשרוד, המציאות קשה, החיים זה לא פיקניק" וכולי, מבין שעליך
לקחת את ההגה של עצמך ולנהוג אל תוך עולם מופלא בו אתה הבורא
של עצמך.

במיתולוגיה היהודית וגם באחרות דובר על בריאת האדם בצלמו
כדמותו של אלוהים וזאת לא בכדי. אנחנו רסיסים של אלוהים,
נשמות, חלקים מהשלם שהוא אלוהים, כמו כל דבר שקיים ביקום,
וככאלה אנו ניחנים בכשרון הבריאה. זהו חלק מטבענו. ומה אנו
בוראים? - את המציאות שלנו. אנו צובעים את מציאותנו בצבעים, אם
נרצה הצבעים יהיו יפים, משמחים ומעוררים, ואם נרצה הצבעים יהיו
קודרים, אפורים ומדכאים. כל מה שאנו רואים ותופסים הינו השלכה,
בעצם, של האופן בו אנו תופסים את המציאות שאנו בוראים. אם נבין
זאת איכות חיינו תשתפר ויעלמו לא מעט תסכולים הנובעים מן
השיעורים והקשיים בהם אנו נתקלים במהלך חיינו. קשה לנו להכיר
בכך בגלל האופי הפיזי בו אנו שרויים. במציאות שלנו רמת הדחיסות
היא גבוהה ובהתאם לכך מחשבותינו ורצונותינו מושלכים כלפי
המציאות באיטיות ולעיתים  מוגשמים אחרי שכבר מחשבות אלו כבר
אינם מתאימות לנו. השאלה המיידית שמתעוררת היא 'מה אם אני סובל
או נפגעתי או שקשה לי כלכלית - אני בראתי את זה?' התשובה היא
כמובן "כן". יש להבין שאנו גם חלק מתוכנית אדירה המכונה גורל,
ולנשמות שלנו רצון להתנסות בדברים רבים במציאות הפיזית, לכן,
למרות שאין זה במודע, נשמתנו מובילה אותנו להתנסויות שלעיתים
נראות לנו אכזריות או מיותרות. חשבו על כך - כמה אנשים דיווחו
על שינוי משמעותי בחייהם אחרי טראומה שעברו?


לסיכום, ברגע שנתעורר מהחלום שנקרא "המציאות", ונבין שאנו לא
חיים בתוך אוסף של אירועים מקריים המובילים אותנו לחיים שהם
בעצם חסרי תכלית, נוכל לצאת מהאשליה הלא מודעת, ולחלום את
חיינו באופן מודע, כלומר, נוכל להיות הבוראים של המציאות בה
אנו חיים.