עד שהיא תלמד, כך אני אמשיך.
כבר שלוש חפיסות היא "איבדה" בגללי. אני לא רוצה שהיא תעשן, אז
אני מעלים לה אותן, וצופה בה מתבאסת, ואוכל את עצמי, אך יודע
שזה לטובה.
היא פשוט ילדה יפיפייה. כל כך הרבה יש לה. נכון, שום דבר לא
מושלם, וגם בחייה הקצרים כבר חוותה עליות ומורדות, אך אני
אינני מוכן שהיא כך תהרוס את עצמה, תפגע בבריאותה המצוינת,
אולי אחד הדברים היחידים שישארו לה בעתיד.
נכון, היא לא מנסה להתאבד או לחתוך את הורידים, אלא רק לחיות
את חייה ולנסות להרגיש יותר טוב על ידי ריגושים מידיים, אך
בהתחשב בכמה שכל זה יעלה לה בעתיד, אני אמשיך לנסות לגרום לה
להבין.
לפעמים זה אפילו מצחיק אותי, לראות אותה שם למטה, מתרוצצת
בחיפוש אחרי קופסת סיגריות אבודה, מתנשמת ומתנשפת.
כבר שלוש פעמים... פעם אחת במסיבת הגיוס של חברתה, פעם שנייה
במופע הקולנוע של רוקי, ופעם שלישית סתם, בדרך חזרה מבית הספר,
כשתחבה את קופסתה לכיס האחורי של מכנסיה- ניצלתי את ההזדמנות
המצוינת והשמדתי את קופסת הסיגריות בשלישית.
כן, היא כבר מתחילה לחשוד במשהו, היא לא טיפשה. משהו נראה לה
לא בסדר, לא הגיוני. "זה לא יכול להיות שסתם נעלמות להן
קופסאות סיגריות פעם אחר פעם מהתיק או מהכיס האחורי של
המכנסיים", היא חושבת לעצמה, מהרהרת. "אולי אני צריכה להפסיק
לעשן? אולי זה באמת איזשהו מסר מלמעלה? ואולי אני סתם מזיינת
את השכל, ופשוט האחריות שלי לחפציי האישיים שואפת לאפס, מי
יודע".
מה עוד לעשות על מנת להחדיר בה את מה שטוב בשבילה? היא יודעת
שהיא פוגעת בעצמה ובבריאותה, אבל זה עוזר לה להתמודד. יש
שיגידו שזהו תירוץ, אני אישית חושב כך גם, אבל כבר אינני יודע
בוודאות, אולי יש בזה משהו.
"תמשיכי להיאבק" אני לוחש לה באוזן, בלילה, במהלך חלומה השני
על קופסת הסיגריות המיוחלת, ומדליק לעצמי סיגריית פאל מאל
לייט. "לעולם לא אנטוש אותך".