איזה כיף מחר יוצאים לטיול, לתימנע, זה אזור מדבר יפיפה, כך
המדריכה אמרה. איך אני אוהבת לצאת לטיולים, יש לי מדריכה חמודה
מאוד ומדריך מצחיק, יש לי בקבוצה את כל החברה שאני אוהבת ואני
גם בטח אפגוש את יואב מיבנה, בטיול הקודם עשיתי לו עיניים,
מעניין אם הוא הבין את הרמז. אם לא, אני אגש לדבר איתו, הפעם
אני לא מתביישת!
טוק, טוק, טוק. . . "כן!"  "אני צריך את הספר שלך בגאומטריה"
קטע אחי את מחשבותי "תקח אותו ותעזוב אותי בשקט". אוף, סוף סוף
קצת שקט מהם לשלושה ימים.
אני לא מבינה מה יכול להיות שלילי בטיול, זה הדבר!

כל הלילה חלמתי על יואב, איזה יפה הוא, העיניים הירוקות שלו,
השיער החלק שגולש לו עד אחרי הכתפיים, הוא פשוט "האביר על הסוס
הלבן" ("הסוס על האביר הלבן") .

אחרי נסיעה מספיק ארוכה אך מהנה, הגענו למסלול! אח... איך אני
אוהבת את המדבר.
הרבה אנשים לא מסכימים איתי וטוענים שהכל נראה להם אותו דבר.
אני באמת לא מבינה אותם. לדעתי, הם פשוט עושים בכל פעם את אותו
מסלול, והם לא באמת מסתכלים, כי גם באותו מסלול אפשר למצוא בכל
פעם דברים חדשים ומעניינים.

מצאנו מקום נחמד לאכול בו ארוחת צהריים, אבל אין לי בכלל
תאבון. יותר נכון יש לי בחילה וקצת סחרחורת. אני אשב לי בצד
ואחרי מנוחה קלה זה בטח יעבור. בזמן שכולם אכלו אני נרדמתי,
המדריכה אמרה לי לשתות אבל נרדמתי. העירו אותי לפני שיצאנו
למסלול. ישנתי ממש טוב, אני מוכנה שוב לצאת למסלול, חדשה ומלאת
אנרגיות! כשקמתי היה לי כאב ראש עצום וסחרחורת, נפלתי ארצה.
המדריכים שלי מאוד נבהלו "פשוט קמתי מהר מדי אני בסדר" הם עזרו
לי לקום ולקחו לי את המים, שיהיה לי יותר קל לסחוב את התיק
במסלול, איזה חמודים. המשכתי ללכת, הייתי בין הראשונים, עדיין
הרגשתי קצת סחרחורת, בחילה והפה שלי היה ממש יבש אבל לא אמרתי
כלום, לא רציתי להלחיץ את המדריכים שלי או שיגידו לי שאני לא
יכולה להמשיך לטייל כי אני הכי אוהבת לטייל.

הלכתי עם מפה ביד וראיתי איך מנווטים. אני חושבת שסוף סוף
התחלתי להבין איך עושים את זה.
עצרנו כדי להשתין, אני נשארתי לשבת בצל, לא היה לי פיפי. פתאום
ראיתי רועה צאן מנגן בחליל לעדר שלו. המראה הזה היה יפהפה, לא
הצלחתי להוריד ממנו  את העיניים. ניסיתי להקשיב למנגינה ולהגיד
לאחרים שיסתכלו, אבל החלטתי שלא כי זה יפריע לי לנסות להקשיב
למנגינת החליל.
"יאללה ממשיכים ללכת!" הלכנו לעבר הצאן. כל כך רציתי לשמוע את
הנגינה שלו ופתאום הם נעלמו וכבר לא ראיתי אותם. לאן הם נעלמו?
פתאום כל הקבוצה שלי נעלמה, נשארנו רק אני והמדבר, ואחרי שתי
שניות  הסחרחורת הופיעה והפה שלי התייבש. כל המדבר נהיה
מטושטש. לרגע היה נדמה לי שאני שוב רואה את רועה הצאן מנגן,
אבל הפעם ללא העדר שלו הפעם הוא ניגן בשבילי, אבל לא יכולתי
לשמוע את מה שהוא מנגן וכל כך רציתי! ואז הכל נהיה שחור.


בהלוויה שלי היו הרבה נוכחים, היו גם כמה אנשים שאני לא מכירה
,כנראה המארגנים של הטיול, כל המשפחה שלי היתה שם והקבוצה
והמדריכים וכל החברים מבית ספר. לכולם היה כל כך עצוב והם בכו,
וכל מה שאני חשבתי עליו זה "חבל שלא שמעתי את נגינת החליל..."