נהגתי הביתה במכונית. על קו הפרדה עבה במיוחד בכביש מול ביתי
שכב חתול מת.
לרוב אני נוהגת לחצות, כמובן בניגוד לחוק, את קו ההפרדה הזה על
מנת להיכנס ישירות לחניית הבית, אך הפעם, כיוון שנסעה מכונית
משטרה ממולי, נסעתי את החמישים מטרים הנותרים על מנת לעשות
פניית פרסה ולבוא מהכיוון הנגדי.
בו זמנית חשבתי לעצמי האם ייתכן שאני היא זו שדרסה אותו, אך
הגעתי למסקנה שאין זה ייתכן. אף בדקתי את זוויות כניסתי
ויציאתי מהחנייה לעומת המקום בו הוא שכב שותת דם והגעתי למסקנה
שהן לא קרובות כלל. מעבר לכך, אני מניחה לפחות, שאם הייתי
פוגעת בו הייתי מרגישה זאת.

חניתי, יצאתי מהמכונית ועמדתי בפתח הכניסה לחנייה. צפיתי עליו
דקות ארוכות. איני יודעת בדיוק את הסיבה לכך, אבל משום מה
הרגשתי צורך.
בעבר הייתי חושבת שחיות דרוסות זה אמנם דבר עצוב, אך כמו כן
מעניין במידת מה, ולכן מדי פעם הייתי מוצאת את עצמי מתקרבת
ובוחנת אותן לעומק, את כל הקרביים שהשתלשלו מהן, את התנוחה הלא
הגיונית שלהן, את ההבעה על פרצופן.
ועכשיו, החיה האומללה הזאת שכבה בגבה אלי, כמה מטרים ספורים
ממני, ואני רק בהיתי בה מרחוק, תוהה. ופתאום הוא נראה לי מאוד
חי. הפרווה שעליו עדיין נראתה לי קטיפתית, אוזניו עדיין נראו
לי שומעות, תנוחתו עדיין נראתה לי חתולית למדי, מתפרסת,
מתרפקת. כל זאת מלבד שובל הנוזלים שדלף ממנו, שלמרות המרחק
הייתי יכולה להבחין בו בבירור.
מכוניות המשיכו לחלוף משני צדדיו. איש אחד עשה סביבו פניית
פרסה, גם כן בניגוד לחוק, על מנת להיכנס לחנייה מקבילה. יצא
ממכוניתו, בחן את הנמצא על הכביש בעניין מה. הלך.
לא רציתי לעזוב. רציתי להישאר. רציתי לראות מה יקרה. רציתי
שהחתול הזה יאבד את הצלם החי שבו. רציתי שמכונית אחרת תדרוס
אותו שוב, רק במטרה שאני אוכל להבין איך דבר מת נראה כל כך
מושלם.
התיישבתי במקומי. חיכיתי למשהו. כל דבר.

בשלב מסויים נכנעתי לקול שצרח לי בראש להפסיק לבהות בחיה
ולעזוב את המקום.
נכנסתי הביתה. ראיתי את אחד מהכלבים שלי ישן במיטתו ברוגע
מושלם בעוד שכלבי השני בא לבדוק כביכול מי הוא הנכנס. ליטפתי
את ראשו ועליתי לחדרי, תוהה לעצמי כיצד אוכל, אם בכלל, לסלוח
לעצמי אם אהרוג שלא במתכוון אי פעם בעל חיים כלשהו במהלך חיי,
למרות שחיות דרוסות זהו מראה די שכיח אצלנו, מחוץ לבית. אלו הם
המראות השכיחים שלנו - חתולים דרוסים ותאונות דרכים. ומשום מה,
על תאונות דרכים אני יודעת שאתגבר, ככל הנראה מכיוון שכבר
עברתי על בשרי אחת. כמובן שמדובר פה על תאונות דרכים מינוריות
יחסית, אין נפגעים מלבד נזק לרכוש, אבל בכל זאת הרגשת עוגמת
הנפש לאחר מכן די מדכאת ומתסכלת.

קשה לי לצפות מראש את התגובה שלי בסיטואציה שבה אכן הרגתי במו
ידי בעל חיים כלשהו, כלומר, מה יהיו המעשים שאנקוט לאחר מכן.
האם אחלץ אותו מהאזור או שמא אנטוש אותו כמו שהכלל עושה. אשאיר
אותו לתצפיות אנשים עליו.
כשהייתי קטנה, בערך בת 6, החזקנו בחצר ביתנו כלב זאב גדול ודי
אכזרי. מן הסתם הוא גם לא היה מבויית כיוון שהיה קשור ברצועה
לחלק מסויים בחצר ורוב הזמן לא יצרנו יותר מדי מגע איתו מלבד
מתן אוכל ושתייה.
היה לנו עץ קלמנטינות, ואני תמיד הייתי יוצאת וקוטפת קלמנטינות
מהעץ, מקלפת, אוכלת פלח אחד ונותנת לו את השני, וכך הלאה. כנ"ל
לגבי במבה, ביסלי ושאר החטיפים שהייתי בולסת בהנאה. תמיד הייתי
מכבדת אותו באוכל שלי, עומדת במרחק מה ממנו, וזאת מכיוון
שבמידת מה די פחדתי ממנו, כזכור הייתי ילדה קטנה והוא היה אולי
פי שניים גדול ממני, אבל למרות זאת אהבתי אותו. עד שיום אחד
הוא השתחרר מהרצועה שלו, דבר שהיה קורה לעיתים קרובות למדי, כי
איכשהו למרות כל המאמצים לחזק אותה, הוא תמיד היה חזק יותר.
אני בדיוק הייתי בחצר ושמתי לב שהרצועה נקרעה. לא פחדתי
מהעובדה שהוא השתחרר כי למרות הכל ידעתי שהוא לא יעשה לי כלום.
ברגע מסויים הוא עבר לידי וניסיתי לתפוס אותו, אך כמובן שלא
הצלחתי, ואז הוא קלט גור חתולים קטן בין השיחים. מייד הוא
התחיל לרדוף אחריו. ניסיתי להניא אותו מהגור. קראתי לו ואפילו
הבאתי לו אוכל, אבל כלום לא עזר, הוא התביית על המטרה ולא נע
ממנה. והחתול היה כל כך קטן וחסר אונים, לבן עם כתמים שחורים,
מיילל צורמות, והכלב שלי דאז תפס אותו בין שיניו וטלטל אותו
כמו שכלבים עושים, כמו שכלבי העכשווי מטלטל את הבובה שלו או את
נעל הבית לשעבר של אחותי. והכלב לא הפסיק לטלטל ונעץ בבשרו הרך
של החתול את שיניו הקשות והחדות, בעודי צורחת עליו שיפסיק
ומנסה להכות אותו וקוראת לעזרה ואף אחד לא שומע ובוכה ומתחננת
ועוד קצת צורחת, עד שנגמר, עד שכל הנשמה של החתול יצאה ממנו,
והוא נשאר חסר חיים כמו בובה מושלמת. וברגע הזה, הכלב שלי פשוט
הוציא אותו מפיו, השליך אותו לקרקע והלך. ואני כעסתי. אפילו
כבר לא כעסתי על מה שהוא עולל לחתול המסכן. הבנתי שזוהי דרכן
של חיות, של טורפים. אבל הכלב אפילו לא אכל את מה שהוא צד,
לאות נחמה. זה היה הרג סתמי לחלוטין, לשם המשחק, לשם השעשוע.
הוא פשוט השאיר אותו שם ואפילו לא חזר לבחון את הגופה.
וגם אני לא חזרתי.