סיפור 2
מטאפורה הייתה הילדה הבודדה ביותר בעולם, או כך לפחות היא
הרגישה.
כל חייה לא היו לה מעולם חברים, וכששיחקו במשחקי כדור אף אחד
לא רצה אותה בקבוצה שלו.
אמא שלה, שהייתה מורה לספרות באוניברסיטה, אמרה לה שזה בגלל
שהיא כל כך הרבה יותר חכמה משאר הילדים שהם מרגישים טיפשים
לידה ולא רוצים לשחק איתה.
אבא שלה, שהיה בעל מפעל לייצור שמלות, אמר לה שזה בגלל שהיא כל
כך הרבה יותר עשירה מהם שהם מרגישים נחותים לידה.
אבל מטאפורה ידעה, שלא לא אהבו אותה בגלל שהיא הייתה כל כך
חכמה או עשירה.
זה היה בגלל שהיה לה שם מטופש שהיא שנאה, שהיא לבשה בגדים
מכוערים שהכריחו אותה ללבוש, ובעיקר, שהיא הייתה ילדה ממש ממש
מוזרה.
המוזרות שלה לא התבטאה בזה שהיא דיברה אל הקירות או משהו כזה,
או חשבה שהיא יודעת לעוף.
המוזרות שלה הייתה שהיא תמיד, אבל תמיד, אמרה רק את האמת
כששאלו אותה שאלות.
אם מישהו בכיתה היה שואל אותה מה דעתה על החולצה החדשה שלו,
שעליה היה מצוייר דובון ורוד שמחזיק בלונים בצורת לבבות, היא
הייתה אומרת לו שזו חולצה מטופשת שגורמת לו להיראות כמו
תינוק.
זה לא שהיא ניסתה להעליב או משהו כזה, זה פשוט יצא לה.
אבא שלה לקח אותה פעם לרופא כדי לברר מה לא בסדר איתה.
הרופא אמר לה לפתוח פה גדול ולהגיד 'אה' כמו ילדה גדולה, בדק
לה את קצב הלב, וביקש ממנה להגיד לו איך היא חושבת שהוא נראה.
מטאפורה הביטה מהר באבא שלה, שהינהן ואמר לה שזה בסדר.
'אתה נראה כמו צב קירח עם זוג אוזניים בולטות, הנחיריים שלך
ממש גדולות ואני יכולה לראות שיש בהן המון נזלת. חוץ מזה הגבות
שלך ממש גדולות וזה בכלל נראה כאילו שיש לך גבה אחת ממש
גדולה.'
הרופא הסתכל מהר במראה כדי לברר את נכונות דבריה ואז הינהן
בראשו.
הוא אמר להם שילכו הביתה והוא כבר יצור איתם קשר.
כשהם הלכו הוא אפילו לא נתן למטאפורה סוכריה על מקל, שהוא נתן
לכל הילדים האחרים, וככה היא ידעה שהיא עוד פעם הצליחה להעליב
מישהו בלי להתכוון לזה בכלל.
בבוקר המחרת, כשאבא שלה נתן לה שימלה חדשה ללבוש לבית ספר,
שהייתה אומנם מאוד מאוד יקרה אבל גם מאוד מאוד מכוערת, התקשר
הרופא.
'לצערי הבת שלך סובלת ממחלה מאוד מאוד נדירה שמונעת ממנה לשקר'
אמר הרופא, ונשמע עצוב מאוד. 'אני ממליץ שתשתה הרבה תה עם
לימון, למרות שאני לא יודע אם היא תוכל להירפא אי פעם.'
אבא נראה מדוכא כשהוא סיפר את זה לאמא, שכמעט והתעלפה.
'אי אפשר לחיות את החיים האלה בלי לשקר' אמר אבא, 'אף אחד לא
יאהב אותה והיא תישאר בודדה לנצח.'
מטאפורה שמעה את זה דרך הדלת של חדר ההורים שלה, ודמעות עלו
בעיניה.
היא בכתה בשקט כל הדרך לבית ספר, אבל כשהיא הגיעה לשם אף אחד
לא שם לב בגלל שממילא אף אחד לא דיבר איתה.
'תיראו איזו שימלה מכוערת מטאפורה לובשת' לחש מישהו.
היא רצתה להגיד שלא נכון, ושזו בכלל שימלה מאוד מאוד יקרה אבל
היא לא יכלה לשקר אפילו לעצמה.
האמת הייתה שזו הייתה שימלה ורודה ומנופחת, ולא מהורוד היפה
הזה, שילדות קטנות צובעות בו את החדרים שלהן, אלא ורוד חזק שלא
נעים לעין.
היו לה הרבה כפתורים, שגרמו לה להיראות יותר כמו מעיל משימלה,
וכתפיות גבוהות שגרמו לכתפיים שלה להיראות כמו זוג בליטות
שיוצאות לה מהגב.
היא הלכה בשקט למקומה והתיישבה בו בלי להגיד שלום או בוקר טוב
לאף אחד.
'בוקר טוב מטאפורה' אמרה לה המורה רגע לפני שהתחיל השיעור.
המורה חשבה שהיא עושה לה טובה בכך שהיא מקדישה למטאפורה כל כך
הרבה תשומת לב מיוחדת בגלל שהיא ידעה שבכלל ואין לה חברים.
האמת הייתה שמטאפורה יכולה הייתה לוותר על תשומת הלב המיוחדת
הזו, מכיוון שזה רק גרם לשאר הילדים לצחוק עליה עוד יותר.
אבל מצד שני, היה נעים שמישהו אומר לך בוקר טוב, אפילו אם זה
רק המורה שמרחמת עליך, אז מטאפורה חייכה ואמרה לה בוקר טוב
בחזרה, כאשר היא מרגישה צביטה קטנה בלב בעודה עושה זאת, כי היא
זכרה את דברי אבא והרגישה כאילו לא תזכה להגיד בוקר טוב בעצמה
לאף ילד קטן לעולם, כי אף אחד גם לא ירצה להתחתן איתה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.