כאן על המיטה שוכבת, או יושבת, כאילו זה כבר באמת משנה, וחושבת עליך, ועלי,
ועל כל מה שעבר עלי בשנה-שנתיים-שלוש האחרונות, בין היתר גם מגלה שאפשר לחטט
באף ולחשוב יחדיו, ושזה אפילו די יעיל, מכיוון שאני כך מוצאת עצמי יותר
מרוכזת.
היום שוב בכיתי עליך, עלינו. זהו מן שלב ביניים שכזה- מצד אחד אני כבר קצת
שוכחת אותנו, אותך, אך מצד שני, רגעי המשבר עדיין עולים וצפים לפעמים, אמנם
כבר לא באותה תדירות, ואמנם כבר לא באותה העוצמה, אך הם עדיין משמעותיים, לי.
ואני מוצאת עצמי שוב כותבת עליך, עלינו, כתיבה ללא מטרה, תוהה מה ייצא מכל זה
בסוף, תוהה אם בכלל. ואני נאנחת. אמנם כבר הרבה פחות, אך עדיין, עדיין נאנחת,
מייאוש, מעצבות, מהכל.
ומה אתה עושה? אולי חושב עלי מדי פעם לפעם, אולי גם מחטט באף, אבל רק לפעמים,
כדי להתרכז, ואולי כלום, אולי אני רק רוצה שכך יהיה.
כבר שכחת את הרגעים? אני לא, ובספק אם לעולם אשכח. היו אלו הרגעים בהם שנינו
שכבנו זה ליד זו במיטה שלך, והיינו כה קרובים, ואני, כל שרציתי היה להגיד לך
שאני אוהבת אותך, שאתה שמחת החיים שלי, אך לא אמרתי דבר, רק מן "אוף" שכזה יצא
מפי, אתה זוכר? לא אמרתי דבר, כי פחדתי, אולי כי ידעתי שאינך מרגיש כמוני.
ועכשיו, כל שנותר לי הוא אנוכי, והציור שלך, שציירתי בשעת לילה מאוחרת, בזמן
שישנת, והזיכרון.
דמעותיי זולגות, מתייבשות, וזולגות בשנית, כל פעם מחדש. ואני? מה איתי? כאילו
אכפת לך בכלל. אני עדיין רק אני. כן, אני, אני שכל כך אוהבת אותך, וכל כך
שונאת אותך, ובוכה רק בגללך, אך לא יכולה לגרום לזיכרון שלך להפסיק לעלות
למוחי.
ואולי תגיד לי אתה למה אי אפשר, כמו באף, לחטט את הכאב החוצה.
23.12.02