ושוב הלבד התהלך לו בין חדרי הלב.
הרבה רעש מסביבו.
אותם רגשות חסרי מנוח נאבקים סביבו זה בזה מבלי לדעת מדוע,
ולאן זה יוביל.
הכעס, הקנאה והמרירות כאילו חברו יחדיו כדי להדחיק את אוסף
הזיכרונות הנעימים ואת אותה תקווה רגועה, שניגנו יחדיו במקצב
כל כך יפה.
הכעס החל גובר ומתגבר, וקולו נשמע בכל חדרי הלב כסימפוניה
עצובה.
והמרירות... צלילים צורמים כל כך לא נשמעו בחדרי הלב מזה זמן
רב.
הלבד המשיך להסתובב לו, מחפש מקום שקט בלב להירגע בו, הרחק
מההמולה, לנוח.
אבל האקוסטיקה הזו. כל כך הרבה רגשות במקום כל כך קטן עד שהרעש
הופך בלתי נסבל.
דפיקה בדלתות חדרי הלב הפסיקה לשניה את ההמולה.
ההיגיון נכנס.
לאחר דברי הסבר קצרים יצאו מחובקים מן הלב כל אותם רגשות
סותרים; הכעס, התקווה, המרירות, הקנאה וכל שלוחותיהם. אפילו
הזיכרונות החלו דוהים בעקבותיהם.
ועכשיו שקט שם בלב.
הלבד התאהב באקוסטיקה הנפלאה, שנוצרה בעקבות הריקנות שנותרה.
הוא יושב לו לבד, עם סיגריה בזוית של הפה ומנגן לעצמו בלוז.
וטוב לו ללבד.
הוא מזמן לא הרגיש טוב כל כך.
ואולי, אם תגיע אל הלב אותה יד בתולית ובוטחת, ותפרוט על מיתרי
הלב תו אחד, רק תו אחד, אולי אז יבין הלבד, כמה לבד זה אני
והוא.