בעקבות התובנה החשובה של הקוראת יערה רנן, על כך ששיריי אינם
מובנים מספיק (ועל כן קוראים לי 'שרמוטה'), חשבתי. ואחרי
שעשיתי את זה אמרתי לעצמי: 'צוץ', ואז אמרתי 'מה, האן?', ואז
אמרתי גם: 'לא עוד'. כי אני, אל תראו אותי ככה. יש בי עומק,
אני. אז כמו שהבטחתי - הנה שיר בתוספת הסברים. לא, לא, אין
צורך להודות לי. תודו לשיטה.

(מוקדש בחום ליערה ר' המקסימה, מקווה לשיתוף פעולה פורה גם
בעתיד. היי שלום, ותודה על הדגים).

פות, הו פות - למה זה תתנכר אליי?
הלא ידעת ידיי פעמים אין מספר.
נגעתי בך.
נגעתי בך...
ואילו אתה מביט בי כזר,
שפתותיך מכווצות.
ותדעי,
הוא לא לך,
הוא לא לח.
אך גם אם ארצה, לא אוכל
לוותר
על חלק מגופי.
לו רק הייתי
אנדרוגינוס.

פות, הו פות - למה זה תתנכר אליי?
(הכותבת פונה אל אבר מינה משל היה אדם, ושואלת אותו למה מתנכר
אליה. האנשה זו מצביעה על תחושת קירבה חזקה אליו. זאת ועוד
מסמלת השאלה את הייאוש הגדול שמביא איתו שאלות רטוריות, וכמו
כן גם על ערעור נפשי מסוים).

הלא ידעת ידיי פעמים אין מספר.
('ידעת', כשם שגבר יודע אישה. כאן ניתן לראות שהכותבת רואה את
יחסיה עם פותה כרומן לכל דבר, והיא כואבת את הניכור משל היה
מאהבה מתנכר אליה. 'אין מספר' מחד מביע את מספר הפעמים הרב מאד
בה ידעו זה את זו, ומאידך מראה כי אינה מסוגלת למנות את מספר
הפעמים, שכן היא רואה את מערכת היחסים כמשהו אחד ושלם - ולא
בנויה מפרטים רבים).

נגעתי בך.
(הכותבת מדגישה את הקרבה ששררה ביניהם, בעזרת הפועל נ.ג.ע,
זאת על מנת להדגיש את הכאב שבריחוק).

נגעתי בך...
(חזרה, לצורך הדגשה - כאב. אובדן. מועקה).

ואילו אתה מביט בי כזר,
(האנשה נוספת, במסגרתה הענקת 'עיניים' לפות. והרי זה
טריוויאלי שלפות אין עיניים - הכוונה היא לחשיפה העצומה שחשה
הכותבת. היא חשה ש'מאהבה' זה יכול לראות לתוך נפשה, רגשותיה
וכאבה, ועדיין מתנכר אליה).

שפתותיך מכווצות.
(על פניו נראה כי מתכוונת הכותבת לשפתי אבר המין, אך לאחר
השורה על העיניים, ברור כי ההאנשה מקבלת כאן מימד נוסף, והיא
מעניקה לפות גם 'שפתיים'. הוא יכול לדבר אליה אך מעדיף לכווץ
שפתיו ולהתעלם. משחק המלים עשוי להיחשב גם כאמצעי אמנותי).

ותדעי,
(הכותבת פונה אל עצמה בגוף שני - מעין פנייה מצפונית. כאן קול
ההיגיון שבה קורא לה להתגבר על הרגש. 'ותדעי', מהמילה 'דעת',
מביעה כאן את ההיגיון הבריא - ועם זאת באה כניגוד גמור ל'ידעת'
שבשורה השנייה, שמבטא את תענוגות הבשרים והרגש, שניהם אינם
הולכים יפה עם היגיון).

הוא לא לך,
הוא לא לח.
(אמצעי אמנותי - צימוד: שני המשפטים נהגים באופן זהה, אך
האיות והמשמעות שונים. קול ההיגיון של הדוברת אומר לה לעזוב את
העניין, שהוא לא בשבילה. במשפט השני, ההיגיון מדבר שנית ואומר
לה שהוא לא 'לח', משמע מגיב בצורה הנורמלית אליה. המשפט הראשון
הוא עצה, והמשפט הזה מנמק אותה).

אך גם אם ארצה, לא אוכל
לוותר
על חלק מגופי.
(וכאן מביעה הכותבת את חוסר האונים שלה. היא יודעת שלעולם לא
תוכל לוותר עליו, שכן הוא לא רק חלק מגופה - אלא גם חלק מנפשה.
היא קשורה אליו בחבלים שאינם ניתנים לניתוק. אך היא גם מבהירה
כאן שאינה רוצה לעשות זאת בכלל, מה שמגביר את תחושת חוסר
האונים - הפיסי והנפשי כאחד. מנקודת מבט מסוימת, יכולות השורות
הללו להביע דווקא אהבת אם לילדה, והחבלים בהם מדובר הינם 'חבלי
לידה' - הכותבת רואה בפות מעין בן. ילדה שלה, שהוא בשר מבשרה
מתנכר לה והיא אינה יכולה לעשות דבר, שכן הוא חלק ממנה - לטוב
ולרע. חיבור בין שתי התיאוריות עשוי להוליד משמעות חדשה לשיר:
אולי הכותבת בעצם לא מסוגלת להפריד בין רגשותיה למאהב לבין
רגשותיה אל הבן. ומה אם בעצם היא רומזת כאן כי יש בה סערת
רגשות שכן היא בעצם מאוהבת בבנה, והאם זהו בעצם הגורם לכל
הקונפליקט הפנימי הקשה?).

לו רק הייתי
אנדרוגינוס.
(כאן מביעה הקוראת כמיהה קשה למעין גאולה. הקושי שבה נובע
ממספר גורמים: מצד אחד, המשאלה שמביעה הכותבת קיצונית מאד. היא
מבקשת להיפטר מזהותה המגדרית, ובכך בעצם להפסיק להיות תלויה
באותו האבר שמכאיב לה כל-כך. מאידך גיסא, היא אינה מבקשת
להיפטר ממנו לחלוטין - אלא רק להוסיף עליו אבר נוסף - כך בעצם
תהיה לה בחירה ביניהם, אבל עדיין יישאר לה אותו הפות אליו היא
קשורה מאד. זאת ועוד, הסיכון אותו מוכנה לקחת הכותבת גדול מאד
- קשים הם חיי האנדרוגינוס עד מאד, אך היא עדיין מוכנה לקבלם
בזרועות פתוחות, שכן חייה קשים כבר עכשיו. ואולי היא לא מסוגלת
לחשוב בצלילות בשל אותו כאב נורא המסמא את עיניה? ניתן להשוות
זאת מצד אחד אל התקווה שבמאהב חדש, שיוכל להשכיח ממנה את כאבי
המאהב הישן ועם זאת לא יחליף אותו לגמרי שכן רגשותיה אליו עודם
חזקים. ניתן גם לראות זאת כרצון לבן נוסף, בן שלא יתכחש אליה,
בן שיאהב אותה אהבה שאינה תלויה בדבר - אך עדיין תישאר אמו של
אותו הבן הסורר שאינו סר למרותה, שכן היא עדיין אמו ותמיד תאהב
אותו.
ניתן לומר שמשפט זה הוא שמשפט הקשה והקיצוני ביותר בכל הקטע
הקצר. הוא מכיל בתוכו מועקה קשה, ועם זאת מסכם את כל הקטע, וכל
זאת במשאלת לב תמימה לכאורה. אכן עצוב. למות. באמצע. התמוז.)