ישבתי בחדר, חשבתי. בשקט, בלי רעש, בלי צליל אפילו החלש ביותר
ובהיתי בקיר. הקיר לבן כמו חלב אך נראה שחור כמו פחם, ולא
הבנתי מדוע זה. מדוע אני רואה דברים רק על צדם הרע ? מתי אתחיל
לראות דברים בורוד. התשובה ברורה מאליו, לעולם. בחיי לא אסתכל
על קיר לבן ואבהה בו מבלי לחשוב על הסדקים שבפינות, או על הצל
הנופל עליו כאשר האור דולק בחדר. ישבתי בכיסא בצורת ישיבה שממש
לא הייתה נוחה אך נשארתי בתנוחה זו, שמה אקלקל את האווירה
הזעומה, המלאה בחושך ובשחור. רציתי לזוז אך לא נעתי, נשארתי
במקומי. זווית הראייה שלי גבלה בהסתכלות על הקיר האחד עד לצידו
השני של החדר ושם הקיר השני, שניהם מקיפים אותי בעודם לבנים
כשלג אך שחורים כפחם, שניהם מוצקים כמו ברזל אך סדוקים כמו
המדרכה ברחוב, שניהם עומדים. בעודי יושב, לבדי, עם עצמי, בלי
אף אחד אחר איתי נזכרתי בדבר מה שאמרו לי שלשום, אך לא חל
שיפור במצבי, עדיין אני עם הבהייה שלי בקירות הלבנים והריקים
בחדרי. כיביתי את האור הקטן שבא מהמנורה הקטנה שעמדה על השידה
וכעת ישבתי בחושך, עדיין לבדי, ללא אף אחד עמי. החושך מחזק את
הרגשות אך לא את ההרגשות, כלומר, בעצם אין לי מושג מה הכוונה
בביטוי הזה. עיניי נעצמו לשניה אך מיד נפתחו, הייתי במרוץ נגד
עצמי, נגד הלילה, נגד החושך. אצבעותיי החלו לדפוק כנראה מתוך
עצבנות, אך לא מובן היה למה הייתי עצבני, הרי שאני יושב לבדי
בחושך למה לי להיות עצבני? לא ידעתי והמשכתי לחשוב. התחלתי
לחשוב על ילדה אחת וידעתי שהיא נמצאת עכשיו עם מישהו אחר,
והתרגזתי אבל לא עליה אלא על עצמי, הכל באשמתי, זאת אשמתי שהיא
לא נמצאת איתי אלא עם מישהו אחר, אני זה שאגרתי את כל הרגשות
האלה בתוכי, ואני הוא זה שעכשיו משחרר אותם לבדי, עם עצמי, ללא
אף אחד אחר חוץ ממני. מתוך זעם הנפתי את ידי והכיתי בשולחן, אך
לא נשמע קול. כנראה שגופי מסכים עם מוחי כאשר אני אומר לעצמי
שלא השמעתי קול וזאת הסיבה שהיא לא איתי. זעמתי ולא ידעתי מה
לעשות בנידון, רציתי לקום, לרוץ לקפוץ מהחלון, אולי...., אין
טעם, לא יכולתי לעשות שום דבר. הייתי כבול בשרשראות בלתי נראות
לכיסא בעודי בוהה בקירות אשר מקיפים אותי מצד אחד אל הצד השני
של חדרי.