כמעט ואינני בוכה.

כשאני צוחק,
אז זה בלי דמעות.
וכשאני מפהק,
אז יש נצנוץ כזה שמטעה, אבל לא.
וכשאני שם עדשות מגע ולפעמים שורף,
גם אז העיניים יבשות.
ואפילו כשאני חותך בצל! וכולם סביבי דומעים כאילו אין מחר,
אפילו אז לא.

וכשמישהו מעליב אותי?
כלום. רק כעס, בלי דמעות.
וכשמישהי בוגדת בי?
אז אני נעלב, ושוב כעס, ויש נצנוץ כזה שמטעה, אבל לא.
וכשמישהי שוברת לי את הלב?
אז תודה רבה לך באמת, וקצת שורף בלב,
אבל גם אז העיניים יבשות.
ואפילו כשסבא מת! וכולם בכו ובצדק וממש ממש התאמצתי,
אפילו אז לא.

אז למה כשאני מחבק אותך ואנחנו בקושי מכירים,
למה דווקא כשאת מלטפת את עורפי ועם חיוך לוחשת שהכל בסדר,
למה עכשיו כשהכל מושלם ולא יכול להיות יותר טוב,
למה עכשיו בעיני נהיה קצת רטוב?

והנה דמעה אחת והנה השניה,
וקולי רועד ואינני מסוגל לעמוד עוד ובטח שלא לדבר,
רק לחבק חזק חזק
ולקוות שלא ייגמר.