כשיאיר היה קטן הוא אהב לחטט באף, הוא לא ממש שם לב שהוא עושה
את זה, הוא פשוט עשה.
בגיל הבגרות הוא חדל לעשות את זה, נמאס לו לשמוע שהוא מגעיל
אבל הצורך הזה של החיטוט לא נרגע והוא המשיך לחטט בעצמו, הוא
קילף פצעים שדמם קרש ואכל את ציפורניו.
כשהיה בן שבעה עשרה הוא הכיר מישהי והם נשארו ביחד שמונה
חודשים עד שהיא זרקה אותו, לא לפני שבלבלה את עולמו והשאירה
אותו מלא סימני שאלה לגבי עצמו ובכך כמו נתנה לו עת חפירה כדי
שיעזור לו לחפור יותר עמוק בעצמו וכמובן שזה כאב.
מיום ליום הוא חפר עמוק יותר, הוא בנה בונקרים ומקלטים בתוכו,
הוא חפר מנהרות כל כך עמוקות שכבר לא ידע איך יוצאים משם הוא
המשיך לחפור במעגלים ובכל פעם שחשב שמצא את הדרך החוצה הוא חזר
לאותה הצומת ולכן רק המשיך לחפור בתקווה שיום אחד יהיה אור
בסוף המנהרה.
הוא אפילו ניסה לצייר מפה ולהשאיר אחריו סימנים אך כל פעם
כשלפתע חדרה קרן אור ונראה שהוא הגיע לשכבה האחרונה הוא היה רק
מספיק לקחת נשימה מהפתח הקטן והאדמה קרסה תחתיו והוא נפל עמוק
יותר פנימה.
יום אחד הוא במהלך החפירות הוא קלט אור שבקע מאיזה קיר, היה זה
אור מוזר וקר, אור שהוא לא הכיר, אך יאיר לא חשש ולא הסתובב
הוא רצה לעמוד על פשר האור הזה, הוא הכה בקיר עד שידיו דיממו
אך זה לא שינה לו הוא ראה רק כיוון אחד בעיניו.
כשהקיר היה מפורר לרגליו הוא ניגב את זיעתו ואת הדמעות מעיניו,
הוא צעד קדימה אל האור השורף. הוא לא חש יותר בשום כאב וחרדה
אך גם לא בהתרגשות ואושר, הוא רק התבונן באור וספג את השקט
המוחלט, סוף סוף הוא מצא מנוחה בתוך קבור בארון מטר מתחת
לאדמה. |