כולם מרגישים בסדר, כולם אותו הדבר,
כאילו כולם בובות.
בובות עץ ישנות עם חוטים, שכשמושכים
היד נופלת ומכה ארצה ונשברת.
אף אחד לא בוכה גם לא כועס,
כולם עם עיניים פקוחות לרווחה.
שכשכולם יושבים
אני מסתכל בהם ובוהה, איך אני הייתי בוכה שם בחוץ,
בוכה עד שהדמעות זולגות בחריצי העור.
מספיק עם שטויות כאלה, הם רק בוכים ורואים אותה
כזו יפה, כזו רכה, שאפשר ללטף ואפשר לגעת ללא פחד
שמע, תבכה לי פה בין הידיים, משולבות כאן, וחושבים על דרך
נכונה
לשמוע בקולה, ילדים כבר מאוחר, דואגת אימא, ואומרת לכולם
לחזור, להמשיך ללכת, ולא לעצור, בסוף אתה תהיה בטוח
בטוח להמשיך, מאחר שהיום אני בוכה עלייך, אתה תישאר בלבי
לעולם.