בדרך כלל הייתי שונא שהשמש מעירה אותי, אבל דווקא באותו יום
גורלי התעוררתי עם שמחת חיים לא צפויה, לא צפויה לאדם כמוני.
לידי שכב אדי, שוב מעולף מליל אלכוהול. אבטלה הייתה מילה קשה
מדי עבורו, ואפילו קשה יותר כמציאות.
לי  לא מפריע להיות מובטל כבר חצי שנה. גם לא הפריע לי להיות
מובטל באותו הבוקר.
יצאתי כהרגלי למכולת בכפכפים וגופיה. בדרך למטה גם שיניתי דעתי
וחזרתי לדירה לשים איזה תחתונים או סתם בוקסר. לא נעים להסתובב
במכולת כשהשטרונגול שלך מתנפנף לו מצד אל צד.
בדרכי למכולת נתקלתי בשכנה מהבניין ממול, עדי. הכרתי אותה
מלילות ארוכים ליד התריסים, עם משקפת ביד אחת וטוגנים ביד
השנייה. היא הכירה אותי כ'המוזנח של השכונה'. ככה רוב השכונה
הכירה אותי, חוץ מאלה שלמדו איתי באוניברסיטה.

עדי שחררה אליי 'היי'.
הסתכלתי לצדדים וכשראיתי שהיא דיברה אליי עניתי לה 'אמממ'
הייתי בטוח שעניתי 'היי'. ככה זה כשאתה מתרגש.
'אתה גר פה כבר הרבה זמן, לא?'
'כן' עניתי באדישות כאילו לא על הזין שלי השאלות האלה 'אני גר
פה בערך מאז שאת גרה פה'.
'וואלה? הייתי בטוחה שעברת לפני איזה חודשיים ככה, לא יותר'
'חפיף, אני מסתובב עם חבר שלי אדי בבתי קפה פה מסביב'
'איך זה שלא ראיתי אותך?"
'לא יודע אבל...'
'בכל מקרה' קטעה אותי בנון שלנטיות 'אתה רוצה לבוא לאיזה מסיבה
שאני מרימה?'
'איפה המסיבה? מתי?'
'היום בערב. תביא גם את חבר שלך....צחי'
'אדי' תיקנתי אותה. אני שונא כשלא זוכרים שם של מישהו אבל
עדיין פולטים איזה שם, סתם להשלים משפט.
'סבבה. נבוא. להביא משהו?'
'כן, אם בא לכם תביאו קצת ירוק או סתם כמה בירות. אני מסודרת
עם אוכל וזה'.
'אוקיי, סבבה! נתראה בערב'.  מיהרתי להסתלק לפני שאהרוס את
התדמית שלי, של אחד שלא פולט שטויות אחרי דקת שיחה.
'רגע, אתה לא רוצה לדעת איפה המסיבה?'
'אה כן'
' בבית מספר 9 ברחוב הזה'
'אחלה. נהייה שם', סיימתי את השיחה ופניתי לכיוון המכולת.

במכולת התפרעתי על בירות וסוגי אלכוהול (כמה שכבר יש במכולת).
המוכר שוב עשה לי עין כשביקשתי שיוסיף לי את זה על החשבון.
דחקתי הצידה את הJB מאוסף בקבוקים שאספתי לקנייה. הוא עדיין
עשה לי עין. דחקתי גם את הפינלדיה ואחרי עוד כמה עיניים
מתעצבנות נשארתי עם בקבוק בירה ומסטיק אורביט. את זה הוא הסכים
לרשום.
ממש נהנתי ללכת חזרה הביתה עם הבירה והמסטיק בשקית נייר החומה
הזאת. 'הערב הזה יהיה טוווב'.

בערב התגנדרתי כולי, מרסס מי 'ברוט' לכל מקום אפשרי על הגוף
שלי, גם לנעליים ומתחת לביצים. אתם יודעים, למקרה ש....
ניסיתי להעיר את אדי שמהבוקר לא התעורר ואף התחיל להסריח בצורה
יוצאת דופן. אז פתחתי חלון ושמתי גם עליו ברוט, שירגיש טוב עם
עצמו כשסוף סוף יתעורר. לא שכחתי ג'ל ושלוק מהיין שפתחתי יום
קודם עם סמדר, איזה ילדה שעזרתי לה בשיעורי בית במתמטיקה עבור
תשלום צנוע. יצאתי מהבית לבוש ממש טוב, מחזיק את השקית נייר
רחוק מהחולצת קסטרו שלי, שלא תקרה איזה תאונה מצערת, איכשהו.
אפשר לחשוב לאן אני הלכתי, בית ממול. אבל צריך לדפוק שואו.

עדי פתחה את הדלת.
'אהלן, מה קורה?'
'טוב, הכול סבבה' עניתי בקוליות
'לא היית אמור לבוא עם צחי?'
לי כבר נמאס לתקן אותה 'לא, הוא...לא מרגיש טוב'
'טוב. בוא כנס'
בום. למה היא לא אמרה לי שזו מסיבת שאנטי? כולם עם שרוואל או
סתם איזה בוקסר של קבצן ביום טוב.
הנחתי במטבח את השקית נייר המגניבה שלי באיזה ארון לבן מגניב
והסתובבתי בין כולם, נראה כל כך לא במקום, למרות שנראה שלאף
אחד לא היה אכפת, כולם היו מעושנים, עסוקים או עם עצמם או עם
הבנג התורן, וחלק סתם דיברו ביניהם. גם היה אחד שדיבר עם
וילון, אבל דווקא הוא הכי דיבר לעניין.
ניגשתי לתחנה הסופית והראשונה בדירה המעניינת הזאת, המטבח. עדי
ליקטה שברי זכוכית מהרצפה. הייתה בירה על כל הקירות.

'תראה את זה. איזה אדיוט שם שקית עם בירה במיקרו'
'איזה טמבל' סיננתי אוטומטית.
'ואז הוא הפעיל את זה'
'חשבתי שזה כפתור לנעילת הארון...'
'מה?'
התעשתתי 'איזה טמבל שם מפעיל את המיקרו אחרי שהוא שם שם שקית
נייר עם בירה ואורביט'
'הוא הרס לי את המיקרו, הוא פשוט התפוצץ'.
'עזבי, אני יביא לך את המיקרו שלי. אני לא צריך אותו'
'מה פתאום?' רק עכשיו הבחנתי במחשוף המפואר שלה. 'אני לא ייקח
ממך את המיקרו'
'לא, באמת, קחי אותו, הוא גם ככה קצת ישן ואני בכלל צמחוני'
'מה קשור צמחוני? אתה לא אוכל דברים חמים?'
'לא, אני..מאלה שאוהבים הכול קר'.
היא הפסיקה את איסוף השברים 'זה מעניין' היא הביטה בי מלמטה עם
חיוך מתפשט.
התכופפתי לעזור לה תוך החלפת מבטים בוחנים. ראיתי עניין. גם
היא ראתה.
אחרי שאספנו הכול הצעתי לה לרדת לסיבוב ברחוב. גם ככה עם העשן
שצף בחלל החדר יכולת לראות לא יותר ממטר קדימה.
חלפנו על פני העיניים האדומות וירדנו לרחוב. הסתובבתי איתה
כחצי שעה מסביב לשכונה. כשחזרנו לבית שלה ראינו ניידת משטרה,
כבאית ואמבולנס מאירים באדום כחול את הבית האפור שלי.
'יש פה ילד חולה אסטמה בקומה רביעית, קורה שהוא מקבל התקף חזק
מדי אז...'  ניסיתי להסביר.
'אז הוא זה שמביא את הניידות... תהיתי למה הבית הזה כזה
פופולרי. חשבתי יש פה איזה גבר מכה או משהו כזה'
'יש פה גם גבר מכה אבל זה בקומה שנייה. הוא עושה הרבה רעש עם
הסטירות שלו'.
'אני רואה שאתה בקיא בבית הזה'
חייכתי. קיויתי שזו מחמאה מקדמת.
ואז ראיתי את זה. שני הפאראמדיקים סחבו גופה בשק.
נטשתי את עדי וקרבתי אל גברת סמק שעמדה בחוץ עם בנה האסמטי
המשתעל. כמה שהשיעול שלו צרם לי. רציתי לחנוק אותו ולגמור את
הסבל הזה שלו ולא פחות שלי.
'גברת ס., מר נ. רצח את גברת נ.?'
היא ברכה אותי בשאלת 'מה?'.
'הבנזונה הרג את דיצה?' הבהרתי את עצמי.
'לא! למה שירצח אותה? הם אוהבים'
איזה סנילית, לא יודעת מה הולך בקומה שלה. כל מה שאכפת לה זה
הילד שלה, ואפילו לא בטוח שיגיע לגיל 20.
'תראה חמודי, הבן שלי התחיל להשתעל מאיזה ריח חזק שהגיע
מלמעלה. התברר שזה מהדירה שלך. זה היה ריח ממש גרוע. בתור אחות
עבדתי המון בסביבת גופות רקובות אבל זה היה שונה, זה היה ריח
של גופה עם....איזה בושם מסריח. משהו נורא'
'א-ד-י!' צעקתי מעומק גרוני
'אני מצטערת חמוד, אני יודעת שהייתם חברים טובים'
'מי יגמור איתי את הבקבוק יין?' יצא לי קול שבור.
עדי קרבה אליי.
'אתה גר פה? באיזה קומה?'
'אני? בשלישית'
'רגע רגע רגע, זה אתה שמציץ לחדר שלי כמעט כל לילה?'
'לא לא לא, זה חבר שלי אדי, זה שהתפגר'
'ככה אתה מדבר על חבר שלך? בלילה שהוא מת?'
הבן של גברת סמק התערב בשיחה 'איזה סוטה'
'אתה תסתום ת'פה, עדיף למות מלשמוע אותך מחרחר' גערתי בו.
עדי סבבה וחזרה בצעדים נחושים לביתה.
'עדי! זה היה בצחוק!'
אמא של אסטמה-בוי דרכה לי על הרגל ועלתה לביתה.
נשארתי לבד. לידי האמבולנס פתוח מאחורה עם אדי מציץ מתוכו.
שוטר שאל אותי אם אני בסדר. אמרתי לו שאני יהיה בסדר. ישבתי על
המדרכה. האמבולנס נסע. נשארתי שם לגמרי לבד. נמרחתי על המרצפות
ונרדמתי בבגדים היקרים שלי. לא רציתי להתעורר. כל כך לא רציתי
להתעורר. אבל השמש הארורה הזאת....