לעתים להיות קומקום זה לא קל!
כל היום לשאת מים, לרתוח, לשרוק, קפה בבוקר, קפה אחרי העבודה,
קפה בערב, ולעיתים אף קפה באמצע הלילה. שלא לדבר כשיש תינוק
בבית ועל כל מוצץ שנפל צריך לרתוח.
החיים במזרח התיכון מתחלקים לשתי תקופות, תקופת הטרום קומקום
ותקופת הפוסט קומקום כמובן.
עד המצאת הקומקום נהגו במזרח התיכון להרתיח מים באמצעות מדורה,
בכל בית היה מצוי פטיו שבמרכזו חלקה למדורות. ממציא הקומקום
היה וויל הנטינג, וויל גדל במשפחה דלת אמצעים במצרים, בילדותו
רצופת הקשיים נשרף ביתו בעת הרתחת מים.
וויל שהיה גאון החליט שעליו להמציא משהו שיימנע מקרים דומים,
ולכן שקד שבועות רבים על הפיתרון, עד שלבסוף פיתח את הקומקום.
אנשי מעמד הביניים נוהגים להשתמש באופן קבוע בקומקומיהם,
לפעמים ללא הצדקה ולפעמים אפילו נוצרים מצבים של הרתחת מים
לשווא, לאור השימוש הרב בקומקום היה ניתן לצפות לפחות שהקומקום
יזכה להערכה, זיקה או יחס סימפטי כלשהו, אבל הבורגנים כדרכם,
כלל אינם נקשרים
לקומקומיהם, משפחה ממוצעת מחליפה כשלושה ושתי עשיריות קומקומים
בשנה, לעתים ללא שום הצדקה ורק לשם הגשמת גחמות חומרניות
וטיפשיות לחלוטין למשל, הילדים רוצים קומקום צהוב - עילה
להחלפת קומקום, "הקומקום שלנו מגושם בו נקנה את הקטן ההוא".
תופעה מבזת קומקומים נוספת היא תופעת הקומקום "כשי לחג" חברות
מסחריות שונות שאינן נמנות כמובן על חברי אגודת זכויות מכשירי
החשמל הביתיים, נוטות לחלק קומקומים כ"סוכריות בבר מצווה",
חברות אלו מחלקות קומקומים בכל חג בשנה (למעט פסח בו הן מחלקות
פסלון של אליהו הנביא) ובכל שנה, ללא שום התחשבות בעובדה
שלעובדים יש מספר קומקומים לא מבוטל, שוכב מופקר במזווים שלהם
וללא כל דאגה לקומקומים המוזנחים.
אמנם קשים הם חיי הקומקום, אך להיות קומקום זו בהחלט גאווה,
מסורת השירות הטוב שמספקים קומקומי העולם, העושר שהם גורמים
לציבור וכמובן המים הרותחים בידיוק במידה הנדרשת הם בהחלט מקור
לגאווה.
קהילת הקומקומים במזרח התיכון היא קהילה נרחבת בעלת מורשת ענפה
וחיי תרבות עשירים ויוצאי דופן וכמובן ייחוס מכובד ביותר,
קשריהם בטובים של הקומקומים בכל העולם מעידים על נאמנותם,
אחריותם והאכפתיות שלהם מהציבור.
קומקום טוב - קומקום לחיים! (או למים רותחים . . .) |
