"כהן, תהיה מעונין להצטרף אלינו?", צחקקה אחת מהבחורות החטובות

בבגדי הים וניערה את שערה הזהוב מעל לכתפיה השזופות.
"לא תודה..." , מלמלתי בעגמומיות, "ליבי עודו שייך לאהובתי
שקד..."
"אתה בטוח", חייכה לפתע אחת מחמשת הבחורות וחשפה את ראשה
השני.
בחורה עם שני ראשים ושלושה ציצים, זה טכנית כמו בחורה שישית!!
ג'ימס בונד, תאכל את הלב!!

סתם הערה למי שלא עוקב אחרי הסיפור:
לפני שבוע וחצי, כשתכננתי את הסיפור המבשר על סופו של המרגל
כהן 09, פרצה מעריצה מוטרפת עם אקדח לחדרי; שקד שמה - והכריחה
אותי להמשיך את הרפתקאותיו של כהן 09.
כמו כן, אהובתו של המרגל נקראה שקד כי חשבתי שזה ירגיע את שקד
האמתית; אבל עכשיו שהיא לא שמה לב החלטתי "להעלים" את שקד
מהעלילה - פשוט תדמינו שהם נפרדו או שהיא חוסלה באיזו משימה
שלו או אולי מטאוריט נפל עליה או...

"כהן, איך... איך מתקדם הסיפור הפעם?", קראה לעברי שקד
בהתרגשות, ציפורניה המטופחות כבר כסוסות לגמרי. "מתקדם מצוין,"
חייכתי חיוך מזויף לעברה, "הדמות של שקד ממש תופסת נפח..."
"אתה... אתה יודע...", התנשמה שקד לעברי, "יש משהו שמזמן רציתי
להגיד לך..."

"כהן!!", צעק עלי ש' ראש המוסד דרך השעון, בזמן שהכרתי בחושך
את שישיית הבחורות (זה נחשב טכנית לשש אז תסתמו!), "יש לי
משימה!"
"מה העינין?... , הדלקתי מאוכזב את האור, רומז לבחורה
מצ'רנוביל וחברותיה להתלבש ולהתחפף. "העינין הוא נסיון התנקשות
בחייה של שופטת בית המשפט העליון, דנה דבורין"

הפסקתי לשניה להקליד את הסיפור והקשבתי לשקד.
"אולי... אולי כשרק הכרנו התגריתי בך בצחוק", התנשמה שקד, חזה
עולה ויורד בהתרגשות, "אבל עכשיו אני... אני יכולה לראות מאיפה
שאב כהן 09 את הקסם האישי שלו..." התקרבתי אליה, כשבראשי
תוכנית הימלטות ולפתע הנחתי את ידי על החלק העליון, החשוף,
החצוף; השזוף של שדיה וחשתי את הלמות לבה. לפני שהבנתי מה
קורה, הינו ערומים במיטתי. ביד אחת ליטפתי באצבעי בתנועות
מעגליות את פיטמתה וביד השניה פישקתי את רגליה וחדרתי אליה.
היא גנחה אבל אני נשארתי בשליטה עצמית ולא גנחתי כי הייתי חייב
להשיג את האקדח
ששקד טמנה מתחת למזרן, אך ללא הצלחה. "יו, כהן 09 הולך לגמור
בתוכי!", מלמלה בהתרגשות אבל לצערה דאגתי לשלוף אותו לפני
השיא.
בעוד שקד נרגעת, ברחתי עירום לסלון ולבשתי חלוק בזריזות; מתכנן
לברוח לשכנים. "איליה...", שמעתי את קולה הטורדני מחדרי, "מוכן
לעוד סיבוב?"
פשטתי את החלוק באכזבה. תוכנית הבריחה נכשלה.

שמי כהן. איליה כהן. בשנת 2012 מוניתי להיות סוכן 09 של המוסד
ושנה קודם מונתה לביהמ"ש העליון דנה דבורין, המשימה שלי
להפעם.
"מי שיצורף אליך מעכשיו למשימות..." שידר ש' דרך השעון, "יהיה
הסוכן הזוטר 04"
"אבל הוא הסוכן הזוטר הכי מטומטם שלנו...", מחיתי, "אני לא
רוצה את 'טמבל 04'...", אבל הקשר כבר נותק. פתחתי את דלת ביתי.
לצערי כבר המתין לי בחוץ 'טמבל 04', מקושט בחיוך מעצבן; עם
טוקסידו צהוב וכובע של בית"ר על ראשו. "מה זה השטויות האלה?",
נזפתי בו, "לא תדרכו אותך שמדובר במתנקש עם נשק גרעיני
סודי?!"
"נו... בדיוק ככה...", צחקק 'טמבל 04', "נשק גרעיני זה גרעינים
וזאת אומרת שהולכים לראות משחק של בית"ר..."

בזמן שהתמהמנו, הספיק להרים המתנקש המתולתל את ידו השרירית פעם
נוספת ולירות במגנום השחור שוב לעבר כבוד השופטת.
עוברת אורח תקיפה הזיזה את ידו והכדור פספס...
המתנקש הביט באלמונית שאחזה בשרוול חליפתו במבט משונה, מבט
מהפנט ולפתע שמה לב עוברת האורח מיהו המתנקש. היה זה משה דץ
ובמבטיו המהפנטים הוא שלח לעברה פיסה רבת עוצמה מהכריזמה
המינית החיתית שלו. עוברת האורח, מסונוורת מיופיו, שחררה את
אחיזתה ומשה דץ ברח, רעמתו המתולתלת מתנפנפת אחריו.
"עכשיו את מוגנת!", אמרתי כשהגעתי לשופטת דבורין, שהתכרבלה
מפוחדת בפינה; שערה הבלונדיני אפרפר מחוויר. "למה לעזאזל נתת
למשה דץ לברוח?!", התעצבנתי על עוברת האורח.
"אבל... זה לא יכול להיות", צייצה בבהלה, " זה לא הגיוני שמשה
דץ  יעשה כזה דבר בלי סיבה... הוא כזה מאמי, מעולם לא פגע
בזבוב..."
"והשיר 'כאן' באירוויזיון, איננו אסון אקולוגי?!", צרחתי, "זו
לא נקראת פגיעה באנושות?!"
"רגע אחד", גיחך 'טמבל 04', "אתם מדברים על משה בץ מ'פרפר
נחמד' ? הוא היה בארוויזיון? עם אוזה ונולי וכל זה?"

"אתם חייבים לעצור אותו...", מלמלה דנה דבורין כשחזרה לעצמה,
"הסיבה שהוא ניסה להתנקש בחיי היא שפסקתי נגד מיזוג בין מפעלי
'רושם' למפעל הממתקים 'מתוקית' שבבעלותו! עכשיו הוא עצבני
כי השתלטותו על העולם נעצרה והוא מסוגל לכל!"
בזמן שהשארתי את דנה אצל 'טמבל 04' ורצתי למפעלי "מתוקית", כבר
היה שם משה דץ, רודה בשופט ביהמ"ש אחר שחטף והביא למפעל.
"תרקוד לפי קצב השיר!", צעק בזעם ונופף באקדחו, "כאן נולדתי,
כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי..."
"תפסיק!", יבב השופט, מנופף בגלימתו, "תהרוג אותי כאן רק תפסיק
עם השיר הנוראי הזה!"
"עזוב את השופט הנחמד ותפסיק לשיר - לעולם ועד!", פרצתי
בדרמטיות למפעל מנופף באקדחי. משה פרץ בצחוק מטורף וזרק את
האקדח שלו לקומת הקרקע של המפעל. לפתע משך משיכה מהירה
בידית לידו. "אז אולי לא אהפוך על פיה את פסיקת בית המשפט!, אז
אולי לא אשתלט על העולם!", גיחך ברשעות בעוד טיל עצום מימדים
עולה מתוך תיבת עץ ענקית במפעל, "אבל לפחות אשמיד את העולם
האכזר הזה!. אתה מבין, גדלתי בתור ילד שמן וכולם הציקו לי בבית
הספר. נשבעתי שכשאגדל אנקום בכולם, ואכן עברתי סדרת ניתוחים
ושאיבות שומן ובעזרת הכריזמה המינית החייתית שלי השתלטתי על
'מתוקית' וגם זכיתי בקדם אירוויזיון, באמצעות שטיפת מוח
המונית! היתי מצליח במזימתי לולא התערבתם! אתה ודנה...". רצף
דיבורו נקטע כשרצתי לעברו ובעטתי בעיטה רצינית בבטנו לפני
שימשוך פעם שנייה בידית. "זה עבור השיר המטומטם שלך ושל
אישתך!" צעקתי לעברו
כשנפל מספר קילומטרים הישר לתוך מיכל ריק בקומת הקרקע.
"חשבת שהרגת אותי אה?", מלמל המום אחרי שהתעורר, "אבל בניתוח
השתילו לי עצמות מטיטניום" החל לטפס כשציפורניו בקירות המיכל,
"וציפורני פלדה. לא תהרוג אותי כל כך מהר... יש לי כריזמה
מינית חייתית ואני אכבוש שוב את העולם..."
"אתה בטוח?", חייכתי בעודי מכוון תותח של מפעל 'מתוקית' לקומת
הקרקע, "הנה משהו שיעצור נרקומן ממתקים שכמוך!" והתותח החל
לירות סוכריות שוקולד לתוך המיכל. משה דץ נפל בטיפוסו
כשנרגם מ"מקופלת" והמתוקים עלו מעל לראשו וכיסו את כל המיכל.
"לאאאא!!! רק לא זההה!".
נשמתי לרווחה. היה מובטח לי שבתוך מספר שניות הוא ימות מהשמנה
קיצונית או מחנק.זה נגמר...

מוקדש באהבה לצוות ה"בלקוני", שאחראיים ליצירת אמנות אמיתית
לעומת שיריהם המחפירים של הדצים...
(הערה לסיום: הספור הפארודי- סאטירי הזה אינו משקף את המציאות
מבחינת עמדותיי המוסריות. אני בטוח שמשה דץ הוא אדם טוב בחייו
הפרטיים, אני פשוט שונא את המוזיקה שלו.  בניגוד לשי ודרור
עשיתי את המעשה האחראי והבהרתי כאן ועכשיו כי זוהי סאטירה)