לא הרגשתי רע.
כשכלב קטן שרט את הדלת, ואני פתחתי אותה ובעטתי בו, לא הרגשתי
רע.
כשאבא חזר, מריח מאלכוהול ומבט ריק בעיניים, ושבר את שולחן
הזכוכית שעמד במרכז הסלון על הראש של אמא, לא הרגשתי רע.
כשאמא הרגישה מנוכרת והכניסה גבר חדש למיטה כל יום, לא הרגשתי
רע.
כשאבא גרם לעין שלי להיות כחולה, לא הרגשתי רע.
כשאבא החזיק בפה אקדח, וצעק שהכל בגללי, לא הרגשתי רע.
כשאמא אמרה שזה בגללי ואמרה לי שאני לא גר יותר בבית, לא
הרגשתי רע.
כשביליתי את יום הולדתי השלושה עשר בסימטא עם זונות וסרסורים,
לא הרגשתי רע
כשהתבגרתי והפכתי לאחד מהם, לא הרגשתי רע.
כשהתחתנתי עם אחת מהן, לא הרגשתי רע.
כשנולד לה ילד בזמן שאני הייתי בבר עם חברים, לא הרגשתי רע.
כשחזרתי מהבר בלילה, אחריי ששתיתי רק קצת, והרמתי שולחן זכוכית
וזרקתי עליה, לא הרגשתי רע.
כשהכיתי את הילד שלי על זה שלא סיפר לי שאמא שלו זונה, לא
הרגשתי רע.
כשישבתי עם קנה אקדח בפה וצעקתי שהכל אשמת הילד, נזכרתי באבא,
והתחלתי להרגיש רע.
זה נגמר אחרי 15 שניות, כבר לא הרגשתי כלום.