עשרים דקות לקח לאוטובוס הזה עד שהוא סוף סוף הגיע.
הם עמדו מביטים בו מלמטה, מקווים ומסתכלים שוב ושוב במבטים
מצפים, כמו מתחננים אליו שייתן להם לעלות.
רוצים שיפתח בפניהם את דלתו.
והוא זה שבוחר.
בוחר אם לתת להם לעלות או להמשיך הלאה ולהשאיר אותם מאחור.
ואני בין כל האנשים, עומדת, כמוהם גם אני מחכה.
נראה כאילו  אני ממש רוצה לעלות ולהיות שם, אבל למען האמת זה
לא שאני באמת רוצה, אני בכלל לא מחבבת אוטובוסים, זאת פשוט
הדרך הנוחה.. דרך יותר קלה.
והוא מחליט לפתוח את הדלת, מרגישה ברת מזל, עולה ונדחקת בין
כמויות האנשים שנמצאים שם, שהיו שם עוד הרבה לפני שאני הגעתי.
המקום הזה איך לומר - מסריח, מאיזה כיוון שלא תסתכל על זה.
פשוט לא היה לי כוח ללכת אז החלטתי לחסוך, ואני כמו פולניה
טובה יודעת שכשמדובר בחיסכון אז אסור להיות בררן.
מבחוץ ירד גשם וברקע ניתן היה לשמוע את EVERYBODY HURTS של
REM.
כל האווירה הזאת גרמה לי להיות עצובה או יותר נכון מדוכדכת.
כל כך מיותר. לא בגלל סיבה רצינית, סתם ככה בגלל איזה שיר
טיפשי אני מרגישה עכשיו רע.. אולי זאת סתם עייפות..
פתאום קפיצה. אחזתי חזק באיזה עמוד, מתנדנדת מצד לצד, מתנגשת
באנשים שאם  הייתם  רואים אותם ברחוב הייתם ישר חוצים את הכביש
הכי מהר שאפשר, אבל בהתאם לנסיבות לא היה הדבר אפשרי- הכביש
היחיד שהיה בסביבה היה זה שמתחתי.

התנגשו בי, הפעם היו אלה שתי עגבניות שעזבו את בעליהן, בשיא
הפריחה שלהן, בשלות, הכי אדומות שאפשר, ללא טיפת ריקבון.
מתגלגלות להן הלוך ושוב וכל פעם מחדש נתקעות במשהו אחר.
ריחמתי עליהן אבל למרות זאת לא רציתי להרים אותן- הרי אתם
יודעים מה חושבים על אנשים שמרימים עגבניות מרצפת אוטובוס...
לא שכל-כך משנה לי מה אומרים, בעצם משנה.. אולי קצת...
הגיע זמני לרדת. נלחמתי בכמויות האנשים שהיו מסביבי. לא היה
פשוט בכלל אבל בסוף הצלחתי לעבור ויצאתי בשלום.
משאירה את העגבניות מאחור, ירדתי ישר אל תוך הגשם.

היה קר, אולי 11 מעלות. רעדתי ולא ידעתי איפה אני. התחלתי ללכת
ישר בתוך הקור, מהר, במבט קפוא קדימה, מצפה למישהו או משהו
שיציל אותי מהסבל הנוכחי.
ברגע של ייאוש, פתאום הבחנתי שבמרחק מספר צעדים אתה נמצא.
כל כך שמחתי, התקרבתי, פחדתי שתברח, רציתי.. רציתי גם ש.. שאתה
תתקרב ותחמם אותי, כי גם אתה כמוני- היית לבד, ובטח גם לך היה
קר, נכון?
הציפורים צייצו מתחת לאיזה ענף, שרות לי, במיוחד בשבילי!      
     או מזהירות אותי מהבאות...
עצרתי. רק התבוננתי. השקט הרס אותי, חיכיתי שמשהו יקרה, שתעשה

משהו.. ו... וזהו, זה כל מה שאני זוכרת.

החורף לא נגמר, והיום כששמעתי את הציפורים שרות בחלון שלי, בלי
לשים לב, בשקט בשקט טפטפה לי
דמעה קטנה
על הלחי.