פנים שוצפים
כה הורו נגידי דעת, הם למדונו.
שמענו בלא אוזניים ראינו באין עיניים,
בצמא שתינו, להוטים תת ליחה לשפה חרובה.
והאשד נחבא-רק כשתכלה רגל מן החוץ,
ישבר בקולו, אטום אל אבניים...

כה הורו נגידי הדעת, הם למדונו.
שמענו אשר שמענו, גם ראינו את אשר ראינו.
והרי רחש בוקע-אנוכי יודע!
לידע להאזין היטב היטב את הליל-
קרוא שחיקה באבנים.



משבי קדם
עץ עבוי, נטוע שורשים לעומק-
באדמה שמשקיפה אף היא,
מנותקה, שמיים מתחלפים.
איתן, מעומד חרוץ למול ההלך,
ובשרו-הכל זיכרון חד...
ושכחה רבה...
וסילפת העין...
העץ עבוי-כאן האמת ברורה כליל,
מזרחת בנשפי הדר-
פירורים מצוררים בריק.
זיכרון הכל-
אירע אם לא אירע
ימים בם רמס מצח רוח,
נופו שלשתיל הרך.
והא מלא לב...
והוא ענן...
הוא נטוע שורשים לעומק.
אני בוהה, קיים,
זקוף, לא כורע.
הם מתחלפים!