אין כניסה אמרת לי שנייה לפני שטרקת את דלת ביתך בפני.
בעודי חוזר למכונית עוד מצלצל ה"בוףףףף" של טריקת דלתך באוזני,

אבל זה לא כל כך מפריע לי כי אני די שקוע במחשבות ועל סף בכי,
אז צלצול קל באוזניים זה לא סוף העולם.
אני מתקרב למכונית של אמא ונכנס, מתניע משלב הילוך ויוצא לי
לדרכי.
אבל לאן פני מיועדות?
אחרי מחשבה של כמה דקות החלטתי לצאת לסיבוב-
אני נוסע בעודי רואה תמרור, אין כניסה במוחי, וחושב עליך פרח,
משמאלי הלך לו הולך רגל מוזר, אז אמרתי לעצמי, "למה לא לעקוב
אחריו",
אחרי בין עשר לשתיים עשרה דקות של מעקב הולך הרגל, שכבר הספקתי
לקרוא לו חיים,
נכנס לרחוב שבכניסה לרחוב ניצב לו איתן תמרור ובו אין כניסה
גדול.
אז עצרתי את המכונית בצד והמשכתי ברגל. הלכתי אחריו במשך כמה
דקות,
ואז הוא נכנס לאיזה בניין, אני ניסיתי להכנס אחריו אבל שומר
גדול בכניסה אמר לי, בצורה הכי בוטה שאפשר לומר "אין כניסה".
אז התיישבתי שם וחיכיתי לו. ל"חיים",
ובנתיים חשבתי לי קצת על "מנוחה" שלי ועל כמה שלי היא חסרה לי
ואני אוהב אותה,
אוי המגע של ידיה, זה אחד הדברים הכי רכים שליטפו לי את שורשי
שיערי, אני זוכר שהיא ביקשה שאני אדחוף לה את המטאטא לרקטום
(כל אחת והסטיות שלה),
אני זוכר שכשדחפתי יותר מידי חזק והייתי מרים אותה לאוויר
הרגשתי כמו בובאי בתאטרון בובות.
בינתיים חיים הגיח לו, אז קמתי והמשכתי לי בדרכי אחר חיים.
הגענו חזרה למכונית, הוא עלה על קטנוע קטן, אני נכנסתי למכונית
של אמא.
הוא נסע ואני אחריו, נסענו לנו ברחובות תל אביב עד שפתאום, עמד
לו שוטר באמצע הכביש ולידו הונח מחסום גדול ומאיים, פניתי
לשוטר בנימוס "מה הולך פה?" והוא אמר לי בתוקפנות "אין כניסה"
לי כבר נמאס מכל ה"אין כניסות" האלה, אבל כמו ילד טוב עשיתי
פרסה, אבל צרחתי צרחה כמו שצריך,
בלב.

המשכנו, המשכנו והמשכנו ואנחנו כל הזמן ממשיכים,
אין סוף לדרך הזאת!
אחרי נסיעה של שלושה שבועות עצרנו.
בחניה של בניין, אני אפילו לא יודע באיזו יבשת אנחנו, שלא נדבר
על מדינה.
הוא ירד מהקטנוע ונכנס, אני אחריו, עלינו 76 קומות ברגל, הוא
לא יודע שאני אחריו,
הוא נכנס לדירה מס' 769, חיכיתי איזה 20 דקות בחוץ ואז דפקתי
על הדלת,
ופתאום "זבנגגגגגגגגג" הוא פתח את הדלת וחבט בי עם תמרור "אין
כניסה",
אני חושב שאיבדתי את ההכרה, כשקמתי ליד דלתה של "מנוחה"
היא עמדה שם ובידה תמרור "אין כניסה" ועליו כתמי הדם שלי,
ואמרה "לא אמרתי לך אין כניסה?! אז לך!"
קמתי לי על הרגליים, והרמתי את המטאטא שלי, שהיה שבור
לשניים,והלכתי לי למכונית שלי,
בדרך למכונית הרהרתי לעצמי והבנתי למה לא הייתי צריך למלא דלק
במשך כל הנסיעה.

עוד כאב לי הראש מהחבטות שחטפתי,
וזה עזר לי לחשוב בצלילות-
אולי אני צריך להמשיך הלאה ולוותר על "מנוחה"
בנתיים אני הולך לחטוף לי איזה מנוחה מול הטלוויזיה.