חבר של חברה של אחות של חברה שלי נהרג שבוע שעבר, אולי זה לא
נוגע לי. אבל זה השפיע עלי איכשהו כשאמרו לי.

גרסא ראשונה.
הסתכלתי על המצבה ושתקתי. כל-כך קרוב, כל-כך רחוק.
לא ידעתי מה להגיד לה.
היא ישבה שעונה על השיש השחור והקר, ואני רק חשבתי, איזה צבע
מוזר זה למצבה בבית קברות.
ישבתי על השביל, מחבקת את הרגליים קרוב קרוב לגוף, וביד אחת
שיחקתי עם החצץ שהיה מפוזר מסביבי.
היא כבר לא בכתה.
העיניים שלה היו כבויות, השמש כבר כמעט זרחה...
עברה שנה.

כשאמרו לי שהוא נהרג, לא האמנתי בכלל, ישר חשבתי עליה, ישר
התחלתי לבכות. נאור שעמד מולי שסיפר לי את מה שקרה, מיהר לחבק
אותי. לוחש לי באוזן: "דיי אפי אל תבכי..."
הייתי צריכה את החיבוק הזה אותו רגע יותר מכל.

הכרתי את טל ושני כבר המון שנים, איתו למדתי ביסודי, ואותה
פגשתי בתחילת החטיבה ומאז היינו כל הזמן ביחד. בחופש הגדול בין
ט' ל-י' הוא הציע לה לצאת. קודם הוא התייעץ איתי שעות, ישבנו
על הגג בבית שלו והוא פחד להביט לי בעיניים, כי רק שבוע לפני
סיפרתי לו, שהייתי דלוקה עליו כל כיתה ז'.
אז צחקתי עליו, שאיך הוא בכלל מעז להתבייש ממני. הוא הרים את
המבט שלו וחייך, הכי בעולם, עכשיו כשאני חושבת על זה, אני
זוכרת את החיוך שלו אז. שטני שכזה אבל חסר רוע לחלוטין. כל-כך
אהבתי את החיוך שלו, ושלה... ואת המיוחד הזה שהם שמרו לרגעים
שהם ביחד.

והם תמיד היו ביחד, זה לפעמים נראה לי די מוזר שהייתה תקופה
שהם לא הכירו בכלל, כי הם נראו כמו זוג כזה של 'מאז ומעולם ועד
היום' או משהו מאוד מקורי שכזה, שמוקדש במיוחד להם.

ונאור נעמד מולי, אני ישבתי באותה דקה על המיטה, רואה רצועת
שירים של שנות ה-90 באם טי.
ידעתי שאם הייתי עומדת בטוח הייתי נופלת.
הוא אמר... הוא לא ידע איך להסביר לי... שהוא... "טל נסע על
האופנוע... ו... והייתה שם משאית... את יודעת איך זה. אף... אי
אפשר לצאת מזה בחיים."
"ואולי טוב שזה ככה" הוא אמר ואני רק הבטתי בו לא מאמינה.
ואולי טוב שזה ככה.

האמת, כשאני חושבת על זה, שלם הוא בחיים לא היה יוצא מזה, צמח
אולי, אולי נכה, אבל, אולי, טוב? עדיף?

לא ידעתי מה לחשוב.

הכרית התמלאה ביותר מידי דמעות בפחות מידי זמן.
בהלוויה היא עמדה ממולי, מחובקת בעצמה, מתנדנדת בלי משים קדימה
ואחורה, בועתית.
את הזעקות כאב של כל אלו שאהבתי, שהוא אהב, שהכי אהבו אותו
בעולם. אני עוד זוכרת מהדהדות ברחבי בית הקברות הדומם.
אני רק בכיתי. מחבקת את אמא שלו, רוצה להגיד לה שהכל יהיה
בסדר, כמו שאני תמיד מנסה לשכנע את כולם. אבל לבד ידעתי שבסדר,
מהרגע זה ואילך... פה בטח שלא יהיה.

אני לא ממש בטוחה איך עברנו את השנה הזאת, אני לא ממש זוכרת
כלום, רק את העיניים של כולם שפתאום נעלמו לי מקו האופק, מבטים
מושפלים. את היום שאחרי בבית ספר העבירו עם דקת דומיה, דקת
דומיה לילד הכי יפה בעולם, מבחוץ-ומבפנים.

רק רציתי לחבק אותך פעם אחרונה....

25.12.02

גרסא שניה.
הסתכלתי על המצבה ושתקתי. כל-כך קרוב, כל-כך רחוק.
לא ידעתי מה להגיד לה.
היא ישבה שעונה על השיש השחור והקר, ואני רק חשבתי, איזה צבע
מוזר זה למצבה בבית קברות.
ישבתי על השביל, מחבקת את הרגליים קרוב קרוב לגוף, וביד אחת
שיחקתי עם החצץ שהיה מפוזר מסביבי.
היא כבר לא בכתה.
העיניים שלה היו כבויות, השמש כבר כמעט זרחה.
עברה שנה.


נאור הסתכל עלי לא קולט בכלל מה אני רוצה, אף אחד מהם לא ממש
הבין.
נתתי דפיקה קלה עם הראש בקיר, שוב, ושוב, ושוב. לא הרגשתי שום
תחושה מלבד הקצב המטורף של פעימות הלב.
הוא ישב על המדרכה מאחורי ולא זז.
טיפות הדם טפטפו להן, סמיכות כל כך, על הבלוקים המלוכלכים
הרגשתי את העיניים שלו מאחורי חופרות לי בבטן, בלי בושה.

כששני הגיעה, היא סובבה אותי אליה והעיפה לי סטירה, דוחפת
אותי, נחבטתי בקיר, זלגתי לאיטי, והתיישבתי בייאוש מול נאור.
הדמעות ניגרו, משקות את הגבעולים הירוקים הקטנים שבצבצו להם
בסמוך לקיר. כמוני.
רק חיפשו מעט אוויר לנשימה. הרגשתי כאילו אני משתגעת.

יומיים עברו מאז ההלוויה, האופנוע המפורר שלי עוד היה מונח
לאבא שלי בפינת המוסך. תיק הגב השחור שלו היה זרוק לי בקצה
המיטה.
אני לא זוכרת ממש מתי בפעם אחרונה הכנסתי משהו לפה.
לא יכולתי לנשום.
לא יכולתי לנשום!
טל רץ לי בראש, כאילו מנסה לתפוס לי את התודעה ולנער אותי, אבל
היא התחבאה באיזו פינה חשוכה, פוחדת להתמודד.

נאור הביט בי, לא ידע מה להגיד, מה אתה אומר לחברה שלך כשאח
שלה מת?
שני ישבה עכשיו לידו, מבט חצי מאופס, חצי כועס, ובכל זאת היא
נראתה לי נורא מבולבלת.
או אולי זו הייתה אני.
רק רציתי לחבק אותו פעם אחרונה...
רק רציתי את הידיים של נאור מסביבי, שילחש לי באוזן שהוא תמיד
פה בשבילי. אבל העיניים שלו אמרו לי שהוא הכי חסר אונים
בעולם.
הרי מי מכין אותך לדבר כזה?

הגשם עשה לי חמים בנשמה, כאילו למישהו חוץ מאיתנו, בני האדם
חסרי החשיבות, נורא אכפת.
כעסתי על הגשם, מלאכים בוכים על ילדים קטנים שנלקחו על ידם
בטרם עת.
ולמרות זאת, הגשם השקט לא פסק. כאילו דווקא.
אקט דרמטי לרגע מקולקל.
שנאתי לנשום...

הכי מתגעגעת אליך בעולם...


27.12.02