גרסא שניה.
הסתכלתי על המצבה ושתקתי. כל-כך קרוב, כל-כך רחוק.
לא ידעתי מה להגיד לה.
היא ישבה שעונה על השיש השחור והקר, ואני רק חשבתי, איזה צבע
מוזר זה למצבה בבית קברות.
ישבתי על השביל, מחבקת את הרגליים קרוב קרוב לגוף, וביד אחת
שיחקתי עם החצץ שהיה מפוזר מסביבי.
היא כבר לא בכתה.
העיניים שלה היו כבויות, השמש כבר כמעט זרחה.
עברה שנה.
נאור הסתכל עלי לא קולט בכלל מה אני רוצה, אף אחד מהם לא ממש
הבין.
נתתי דפיקה קלה עם הראש בקיר, שוב, ושוב, ושוב. לא הרגשתי שום
תחושה מלבד הקצב המטורף של פעימות הלב.
הוא ישב על המדרכה מאחורי ולא זז.
טיפות הדם טפטפו להן, סמיכות כל כך, על הבלוקים המלוכלכים
הרגשתי את העיניים שלו מאחורי חופרות לי בבטן, בלי בושה.
כששני הגיעה, היא סובבה אותי אליה והעיפה לי סטירה, דוחפת
אותי, נחבטתי בקיר, זלגתי לאיטי, והתיישבתי בייאוש מול נאור.
הדמעות ניגרו, משקות את הגבעולים הירוקים הקטנים שבצבצו להם
בסמוך לקיר. כמוני.
רק חיפשו מעט אוויר לנשימה. הרגשתי כאילו אני משתגעת.
יומיים עברו מאז ההלוויה, האופנוע המפורר שלי עוד היה מונח
לאבא שלי בפינת המוסך. תיק הגב השחור שלו היה זרוק לי בקצה
המיטה.
אני לא זוכרת ממש מתי בפעם אחרונה הכנסתי משהו לפה.
לא יכולתי לנשום.
לא יכולתי לנשום!
טל רץ לי בראש, כאילו מנסה לתפוס לי את התודעה ולנער אותי, אבל
היא התחבאה באיזו פינה חשוכה, פוחדת להתמודד.
נאור הביט בי, לא ידע מה להגיד, מה אתה אומר לחברה שלך כשאח
שלה מת?
שני ישבה עכשיו לידו, מבט חצי מאופס, חצי כועס, ובכל זאת היא
נראתה לי נורא מבולבלת.
או אולי זו הייתה אני.
רק רציתי לחבק אותו פעם אחרונה...
רק רציתי את הידיים של נאור מסביבי, שילחש לי באוזן שהוא תמיד
פה בשבילי. אבל העיניים שלו אמרו לי שהוא הכי חסר אונים
בעולם.
הרי מי מכין אותך לדבר כזה?
הגשם עשה לי חמים בנשמה, כאילו למישהו חוץ מאיתנו, בני האדם
חסרי החשיבות, נורא אכפת.
כעסתי על הגשם, מלאכים בוכים על ילדים קטנים שנלקחו על ידם
בטרם עת.
ולמרות זאת, הגשם השקט לא פסק. כאילו דווקא.
אקט דרמטי לרגע מקולקל.
שנאתי לנשום...
הכי מתגעגעת אליך בעולם...
27.12.02
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.