סבא שכב על מיטת בית החולים, הוא היה  חלש וחיוור.
הרבה מכונות היו סביבו, מרעישות ומצפצפות.
"סיפרתי לך פעם מה קרה לי בשואה?" שאל סבא.
"לא" עניתי לו והחזקתי את ידו הקרה.
"כשהייתי בן עשר הגיעו הגרמנים לעיירה הקטנה שבה גרתי, הם היו
מאוד מאורגנים ורגועים.
הם חיו איתנו במשך שבוע או שניים ושיפרו את תנאי המחייה שלנו.
בעיירה הקטנה שבה גרתי לא היה הרבה אוכל והגרמנים מייד הבינו
שזו נקודת החולשה שלנו. הם הבטיחו לנו שאם נבוא איתם נוכל
לעבוד באזור שלהם בעבודות טובות ולהרוויח מהן יפה. הם הבטיחו
לנו לחם לבן!" התחיל סבא לספר בהתרגשות.
"לחם לבן?" שאלתי.
"כן, לחם לבן. היום זה נחשב למשהו זול ורגיל, פעם זו היתה
מותרות" אמר סבא בקול עצוב.
ידו של סבא היתה יותר ויותר קרה.
"הגענו לגטו ברכבות של בקר, האוויר היה דחוס ומסריח. התחלנו
להבין שהמציאות לא ורודה כל כך כמו הדמיון... הבנו שמה שסופר
לנו הוא גן עדן וכאן זה כמו גהנום" דמעה זלגה מעינו של סבא.
עיניי היו רטובות גם הן מדמעות.
לא ידעתי מה להגיד.
"בגטו הכל היה שונה! אנשים מתו בכל מקום, אנשים יצאו מבתיהם
ונורו למוות אפילו אם לא עשו דבר! היינו בפחד כל הזמן, פחדנו
לישון, לדבר, לצאת ולקבל אוכל. אנשים שהכרתי ואהבתי מאוד
נהרגו, אימי נהרגה ומיד אחריה גם אחי נורה למוות. הלוואי שהכל
היה שונה, הלוואי שאני הייתי מתנהג אחרת, בגטו לא היה לחם
לבן!" אמר סבי בנימה מאשימה.
באותו רגע נעצמו עיניו ומכונות ההחייאה החלו לצפצף ציפצוף
צורמני וארוך.
הרופאים והאחיות נכנסו מיד לחדר ודחפו אותי הצידה. הבנתי שהוא
איננו יותר. הם ניסו להחיות אותו אבל ללא הצלחה, סבא מת.
הרגשתי נורא, במשך כל ההלוויה הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו
כדי להנציח אותו. בעוד כמה שנים לא יהיו עוד ניצולי שואה וצריך
להנציח אותם ואת השואה עצמה.
החלטתי לחקור קצת יותר לעומק את חייו ומשפחתו של סבי.
כעבור כמה ימים הלכתי לביתו של סבא. הסתובבתי בבית וחיפשתי
משהו שיעזור לי. לא ידעתי בדיוק מה אני מחפשת אבל המשכתי
להסתובב בבית. הבית היה קר ושקט. כל דבר בבית הזכיר לי את סבא,
והכל היה קר, כל כך קר.
הרהיטים וחפציו האישיים של סבא כאילו קראו לו, כאילו בכו יחד
איתי.
עברתי בחדרי הבית ולא מצאתי דבר.
החלטתי לרדת לחפש במרתף, אולי שם אמצא משהו. נכנסתי למטבח
ולקחתי מהמגירה פנס, במגירה היו עוד דברים וביניהם מפתח אחד.
תיארתי לעצמי שזה מפתח נוסף לבית וסגרתי את המגירה.
ירדתי למרתף. המרתף היה מחולק לשניים, בחלק אחד היה חדר כושר
קטן, סבתא שלי נהגה להתעמל שעות רבות שם, היא תמיד שמרה על
כושר טוב, עד יומה האחרון. בחלק השני היו כלי גינה, ספרים
ישנים, תמונות ישנות, תנורים שהיו ארוזים לקראת החורף וכמה
ארגזים.
פתחתי את הארגזים בזה אחר זה ובפנים מצאתי רק תמונות ישנות
ועוד כמה ספרים. הזזתי אותם הצידה והמשכתי לחפש.
לא מצאתי שום דבר שיכול לעזור לי. הזזתי את שלושת הארגזים
האחרונים הצידה והתיישבתי צמוד לקיר. הסתכלתי מסביבי וחשבתי
איפה עוד אני יכולה לחפש.
נשענתי אחורה ונחתי קצת. הקיר שמאחורי חרק פתאום.
נבהלתי והסתכלתי אחורה. ראיתי שאני נשענת על חתיכת קרטון שהיתה
מוצמדת לקיר. התרוממתי והפרדתי את הקרטון מהקיר. מאחוריו היתה
דלת. ניסיתי לפתוח אותה אבל היא היתה נעולה. ניסיתי לפתוח אותה
עם כמה מכלי העבודה שמצאתי במרתף אך לשווא, הדלת לא נפתחה.
ניסיתי לחפש מפתח באחד הארגזים, אך לא מצאתי.
חזרתי הביתה וניסיתי לחשוב איך אני יכולה לפרוץ את הדלת.
בלילה, שכבתי במיטתי ולא הצלחתי להירדם. לפתע נזכרתי במפתח
שבמגירת המטבח של סבא. התלבשתי ורצתי לביתו של סבא.
נכנסתי למטבח מתנשמת ומתנשפת ולקחתי את המפתח. כשהכנסתי את
המפתח לחור המנעול הרגשתי את לבי הולם בחזקה. מאחורי הדלת היה
חדר קטן וחשוך; ידי גיששה אחר מתג האור. הדלקתי את האור
והסתכלתי סביבי בתדהמה מוחלטת. מול עיני נגלה כמעין מקדש:
פוסטר גדול של היטלר היה תלוי מול הדלת, ולידו עיטורי גבורה
רבים. שם אחד חזר בכל תעודות ההצטיינות - היינריך הישבר.
עברתי בתדהמה והסתכלתי בכל התמונות והתעודות שהיו תלויות על
הקיר. הייתה תמונה אחת, שנראתה לי מאוד מוכרת, חייל נאצי עטור
דרגות עומד גאה, באמצע גטו, ומאחוריו אפשר לראות גופות ואנשים
עם מספר על היד, עירומים, רצים ברחובות הגטו. הסתכלתי בפניו של
החייל הנאצי, וחשתי סלידה. הוא ושאר הנאצים הם אלו שעוללו לסבי
ולעוד מליונים אחרים את הזוועות הנוראיות של השואה. בחדר היו
גם ארגזים ישנים. פתחתי אחד מהם ואחריו את כל השאר. בארגזים
היו עוד ועוד תעודות הוקרה והצטיינות, ועל כולן נכתב אותו השם
- היינריך הישבר...
השאלה מדוע סבי אסף כל כך הרבה פריטים עם שמו של האיש הזה עלתה
בראשי יותר מפעם אחת. המשכתי לחפש. באחד הארגזים מצאתי יומן
ישן. על הכריכה היה כתוב השם - היינריך הישבר. פתחתי את היומן
הישן והתחלתי לקרוא בו.
"
16.5.1940
זהו, עכשיו כבר אי אפשר להתחרט, היהודים הובלו למחנות ההשמדה.
הם עקשנים, היהודים האלו. אבל גם טפשים, כמו שתמיד חשבתי. כל
מה שהיינו צריכים זה להבטיח להם לחם לבן ומיד הם הסכימו לבוא
איתנו. העלינו אותם על רכבות בקר דחוסות והובלנו אותם
לאושוויץ-בירקנאו. זה מגיע להם! הם חושבים שהם חכמים גדולים
בגלל ההצלחה שלהם בתעשייה ובמסחר. בגללם שני ההורים שלי פוטרו
מעבודתם, ועוד רבים אחרים. למרות הכל, לא תיארתי לעצמי שהיטלר
יתייחס אליהם בכזאת גסות. הוא נתן הוראה מפורשת למספר אותם:
להטביע להם מספר על היד כמו לחיות. אני חושב שזה קצת מוגזם
להריץ אותם עירומים בשלג, אבל לי אין מילה בעניין.
"היום, יהודיה צעירה באה אלי, והתחננה שאעזור לה. 'אני לא רוצה
למות, אני עוד קטנה. אני לא עשיתי שום נזק' בכתה הילדה. רציתי
כל כך לעזור לה, היא הייתה ילדה יפה ותמימה, כל החיים עוד
לפניה. עלו בי הרבה רגשות חרטה, אני לא יכול לעשות כלום -
אינני מעיז לחשוב מה יקרה,  אם אתנגד ולו רק במילת מחאה אחת!
"לקחתי את הילדה למשפחה פולניה טובה שתעזור לה, תאכיל אותה,
תסתיר אותה ותציל את חייה."
דפדפתי הלאה ביומן וקראתי את מה שנכתב חצי שנה מאוחר יותר.
"
28.11.1940
לא שכחתי את הילדה שהיצלתי לפני יותר מחצי שנה. מאז, הברחתי
מהגטו עוד מאה עשרים ושלושה ילדים וחמישים מבוגרים. הילדים
קוראים לי 'הדוד הנאצי'. אני לא יודע להחליט עם זה טוב או
רע... שאר החיילים חושדים בהיעלמותם של הילדים אך אין הם
חושדים בי.
שילה, אישתי, בהיריון, הדבר שהכי אני רוצה בעולם זה לברוח
מכאן, לברוח מארץ המוות הזו. דעתי על היהודים השתנתה, זו הייתה
קנאה ולא שנאה. הורי היו עושים הכל כדי להצליח כמו שהיהודים
הצליחו. אני רוצה להפסיק להילחם, להפסיק להיות חייל, ולהיות
שוב אדם, להפסיק להיות רוצח-עם, ולהיות לאבא. אבל אני לא יכול.
יהרגו אותי, את שילה, ואת התינוק שבתוכה. שילה יורדת יום-יום
למרתף הסודי של ביתנו, מאכילה ומטפלת בשתי משפחות יהודיות
שהתגוררו אצלנו במרתף. הלוואי שיכולתי להעניק להם תנאים יותר
נוחים ופחות צפופים, אבל העיקר - הם חיים. אם תהיה לנו בת,
אנחנו נקרא לה חיה, היא תחיה כילדה חופשיה"
לא ידעתי מה לחשוב, המשכתי. דמעות עלו בעיניי. שילה הייתה
סבתי. אולי בגלל זה סבי שומר את היומן הזה. אולי בגלל, שזו
מזכרת מסבתי. לא הבנתי מדוע סבתי הייתה נשואה לנאצי.
"חודש כבר לא כתבתי. גילו אותנו. את היהודים פיזרנו במשפחות
פולניות טובות.
שילה קרובה ללידה, אנחנו חייבים לברוח. המלחמה נגמרה, מחפשים
את לוחמי היטלר ורוצים להרוג אותם".
זה היה עמוד קצר אבל הבנתי ממנו הרבה. הנחתי את היומן על הרצפה
ופתחתי עוד ארגז. מצאתי דף ישן ומקומט. פתחתי אותו. נגבתי ממנו
את האבק וניסיתי לקרוא את מה שנכתב עליו באותיות קטנות. הדף
היה תעודת התגיירות. היינריך הישבר התגייר ושינה את שמו לאהרון
חיים- סבא שלי.
ישבתי קצת בלי קול ובלי תנועה. הייתי המומה. סבא שלי היה
היינריך הישבר? סבא שלי היה נאצי? לא ידעתי אם לשנוא אותו על
שהיה נאצי וששיקר לי, לאימי ולעוד רבים אחרים או לאהוב אותו כי
הציל אנשים בגטו ולא הרג. היה נראה לי לא הגיוני שהסבא הטוב
שהכרתי כל חיי לבש מסיכת צביאות שכזו.
הוא התגייר רק כדי שלא יהרגו אותו!
קרני אור ראשונות של בוקר נכנסו למרתף אך אני לא שמתי לב
אליהן. דפדפתי הלאה ביומן עד לדף האחרון.
"
16.4.99
הם אומרים שאני חסיד אומות העולם, הם רוצים לתת לי את התואר
הזה, אך את התואר הנשגב הזה אני לא יכול לקבל. אני נאצי!
תמיד אחשוב על עצמי כעל נאצי. זה לא משנה אם הצלתי אנשים או
הרגתי אותם! לא הצלתי מספיק! נהרגו יותר מידי... אני לא גיבור,
אני פחדן שהיה כפוף לפקודותיו של היטלר. פחדן!"
במילים אלו נגמר היומן. הערכתי את סבי על כך שנישאר נאצי וכך
עזר ליהודים רבים. לקחתי איתי את היומן וחזרתי בריצה הביתה.
סיפרתי לאימי הכל. את לוח העץ שעליו נכתב באותיות זהב "חסיד
אומות העולם" אני ואימי לקחנו בשמו של סבי המנוח, ואת העץ
בשדרת חסידי אומות העולם שתלתי לזכרו.
בבוקר שלמחרת הלכתי לקברו של סבי. על הקבר הנחתי זר פרחים גדול
וססגוני ופתק צבעוני שעליו כתבתי באותיות גדולות וברורות
"בשבילי אתה לא פחדן- אתה גיבור אמיתי!" נישקתי את המצבה נגעתי
בקצות אצבעותיי בשמו של סבי שהיה חרוט עליה.
"להתראות סבא, להתראות גיבור" אמרתי בקול חנוק מדמעות והלכתי
לדרכי.